מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ב:שפא

באימא חאבו דכתיב קום וכו' ידוע מ"ש הרב על מאמר יתיב על כרסייא דשביבין שה"ס אורות מקיפי' חיצונים שמקיפים על אורות המקיפים הידועים שיש לכל ספיר' ואלו סוד שם אלהים והם מתפשטים עד למטה בעשיי' עד הקליפה שנקרא אלהים אחרים וכמ"ש הסבא דמשפטים. בפ' מלך אלהים על גוים שר"ל שמשם אלהים נמשך השפע לגוים אבל כשישראל חוטאים ח"ו אז מתעלים ונכללים דרגין בדרגין. ולפי בחינות החטא כך הוא הפגם ע"ש. אבל מה שצריך לענייננו הוא מה שנודע שבחטא העגל חזר וניעור חטא אד"הר שבא נחש על חוה ועניינו שבהתעלות הדיני' ממטה למעלה בהתכללותם זה בזה מחמת העון אז יש כללות אלהים אחרים בסוד ה"ג הקדושות שביסוד המ'. ואע"פי שאינם הם בעצמם חלילה. עכ"ז להיותם נכללים שם נחשב ממש כאלו הם עצמם שם ואז ח"ו יוצא השפע לחוץ. והנה עמא דלבר הם ערב רב כי ברע הוא שהיו אדוקים באלהים אחרים שהוא חוץ מהקדוש'. אבל הצרה היתה דאשתתפו ביה עמא קדישא המושרשים בקודש. שאלמלא כן אין חטא. אומות העולם נקרא חטא כמר"זל על פסוק חטא חטאה ירושלים אמנם אחרי שגם רבים מהם כשתתפו עמהם כנז"ל לכן אמר חאבו באימא היא מ' שבעון מחשבתם הכלילו שורש הקליפות ביסוד שלה:

אלהים ודאי פי' שלא אמרו אלהים אחרים אלא אלהים וכוונו לגבורות שביסוד שלה שנקרא כבוד ישראל שמשם נמשך האור החופף עליהם ונקרא מקום זה המקודש כבוד. והפכו ערוה. גם כבוד הוא לבוש הוא יסודה הקדוש הנקרא כסוי ולבוש ליסוד זעיר כמד"א אליך כסיתי. ואיפשר עוד שיש ביסוד אימא ל"ב נתיבות שה"ס ל"ב אלהים דבראשית. וכמו כן ודאי ישנם ביסוד אימא תתאה וגימ' כבו"ד אלהי"ם. ויש בהם ק"ס אותיות ומהם צל"ם אלהים וז"ש עשה לנו אלהי'. פי' אתה שאתה בעל החסד שהוא ממשיך כל מין שפע מלמעלה. המשך עד עשיי' לנו כח אלהים הם הגבורות ואהרן שהיה דעתו להפרידם מעל ישראל הסכים עמהם כי חשב שכוונתם להתנהג במדת או"ה ולא עלה בדעתו ששום ישראלי ישתתף עמהם:

אבל המה רמוהו שדעתם המרשעת היתה לעורר הדיני' התחתוני' של הקליפות ולטמא את מקדש ה' ועוד שעזרם שיתוף מחשבות ישראל ודא הוא רזא רזא ודאי הוא: יסוד אימא קדישא כבודם של ישראל כי לא נאוה לכסיל כבוד ואין לייחס כבודם לע"ז. שע"כ צריך לפרש כך שהרי שרשם של ע"ז היה התבנית שור כדלקמן. אלא ודאי כבודם דישראל ה"ס המ' שעליה נאמר בשמואל גלה כבוד. פי' האור המוצנע והמכובד גלה ונגלה ופ' זה נאמר על ארון הקדש שאחד מסודותיה הוא יסוד המ' כמ"ש בל"ת בפרשת תרומה וזהו שנתן טעם כי נלקח ארון האלהים:

במה בתבנית שור ירצה שלא היה צריך לכתוב זה שהרי הקדים יעשו עגל וכו' וישתחוו למסכה גימטריא קכ"ה קנטרין של זהב העגל והענין ק"ך צירופי אלהי"ם ועוד ה' אותיו' אלהי"ם דלפ"ד ירמוז לכללות הקליפות שהם אלהים אחרים שלכן עשהו אהרן בכוונה שיהנו המה משם כדרך או"ה וזהו מסכה שר"ל יציקה מלמעלה למטה. אבל ע"כ לא נגלה רשעם כי יכולני לומר שתפו ש"ש ודבר אחר וגם שנתאחזו בכללות הס"א אבל נאמר וימירו את כבודם המרה ממש כי בחלו בקדושה ובחרו בתבנית שור סוד תולע המרקיב את הכל יסוד הטומאה שהוא גו שמרים בתוכיות של התחתוניות שלהם ומה שהוא תחלה אדם ואח"כ נעשה שור תבין ממ"ש הרב בפסוק לעוות אדם בריבו דרשהו משם: מאן העם טעם שאלה זו מפני בפ' בשלח אמר שכישראל היו יחד עם ע"ר היו נקראים העם אבל בכאן לא יכון לומר כן מפני שאלו לא היו אלא ע"ר לבדם וכמ"ש כי שחת עמך כנזכר שם בפ' בשלח.

וכי לודים פי' שהם אומות פחותות שלכן ערבבם בשם ע"ר והלא מצרים הוו זהו ג"כ דעת רז"ל. וז"ל הכשרים שבמצריים באו ועשו פסח עמהם ומלו עמהם שנאמר וגם ע"ר עלה אתם: וממצרים נטלו ר"ל שאפילו היו מאומה אחר' היה ראוי לקרותם מצרים כמ"ש דואג האדומי יתרא הישמעאלי שלפי הפשט נקרא כן ע"ש שהיו דרים שמה:

עמא חד ולישן חד נודע שמדריגת מצרים היתה מאחורי הדעת גי' ער"ב ר"ב ודעת גניז בפומא דמלכא ומשם הדיבור א"ל קב"ה למשה לא תקבל לון ולא הודיעו הטעם ומשה חשב הטעם כדי שלא יתהנו מהנאות ישראל כיון שלא נשתתפו בצרתם וזהו פייוס גדול לישראל. לכן השיב משה שגדול כח פייוס שמו יתברך מהפסת דעת ישראל כי לא גרעו אלו מיתרו שהשכיל גדולת ה' ונתאמץ לבוא אצל ישראל וקבלוהו. וכן אלו דחמו גבורתאן וכו' שאינם באים מחמת שלחן מלכים אלא שראו והשכילו כח הקדושה דאלים גבר ורצו להתגייר יהיה כמו יתרו. וכשראה משה שה' לא חזר להשיבו קבלם. באופן שאלה היו מצרים ומן החשובים שבהם וא"כ יקשה למה קראם ע"ר אדרבה הם היו הסולת המובחרי של מצרים.

אלא כל חרשין וכו' ירצה שמקורם היה הדין החזק ר"ל בקליפה היונקת ממנו בהתחיל השמש לערוב כמ"ש רש"י ז"ל על בין הערבים.

חרשין עילאין וכו' מלבד הנז' לקמן בסוד רב וקטן עי"ל כמ"ש במרכבת יחזקאל שבהתחבר קליפת נוגה לקליפת אש מתלקחת הסמוכ' לה אז מתגבר הרע על הטוב שמשתמש בו להרע. והוא ענין העגל והצלם שהיו אומרים אנכי ה' אלהיך דהיינו אותה הבלועה בתוך הקליפה ואלו הם חרשין עילאין הנעשים בכח עליון הבלוע הנכנס בתוכו. ומתגברים במנח' גדולה שאז הדין חזק מאד וכן מתחזק הרע של נוגה להתגבר על הטוב. אבל ערב קטן ה"ס חרשין זעירין שבהגיע מנחה קטנה אז מתחיל כח הדין הרפה והקליפות התחתונו' מתחילת להתעורר. וכחם מצד אש מתלקחת שהיא קליפה גמור' וחרשין נקרא להטיהם שהיו מלהטים מאש מתלקחת. אש נוגה גי' שט"ן: