מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר א:תיג

והרמ"ז כתב וז"ל א"ר יהודה רזא דמהימנותא הכא ידוע שעצמיות פנימיות השפע הם ב' אורות של החו"ג שהם ביסודות א"וא והיינו רזא דמהימנותא הוא האצילות ששם כל אמונתינו:

דהא כד רעותא שהיא מזל נוצר חסד שורש החסדים וה"ס רצון העליון וכשהוא משפיע במזל ונקה ששם שורש הגבורות אז הרצון נמצא: כי אם לא ישפיע ויתלבש במזל ונקה לא ימצא אורו בעולמות וקשורא אתעטר:

כחדא פי' הנה החו"ג נקראים תרין עטרין לפי שיורדים עד ב' עטרות דב' יסודות א"וא ואח"כ יורדים לידעת זעיר וז"ש וקשורא שה"ס יסודות א"וא זה בתוך זה איתעטר בב' עטרין כחדא בתוך דעת זעיר:

כדין תרין עלמין וכו' הם ז"ון שכל עצמיותם הם מחו"ג:

מתקשרן כחדא הוא כאשר דבוקים זה בזה אחור באחור שהוא דוקא בקו אמצעי:

ואזדמן כחדא כשחוזרים פנים בפנים להזדווג:

דא לאפתחא אוצרו הוא זעיר שפותח אוצרו הטוב הוא יסודו ודא ללקטא וכו' היא הנוקבא. ולפי שיש ב' זווגים אחד לכנונה לכלי והב' להוליד לכן אמר ללקטא ולמכנש.

וכדין כי הנה המלכים וכו' שאז שניהם מולכים בעטרות שלהם שהן הן ב' המלכיות כנז' ואז נודע כי יש בתוכם אורות א"וא סוד הקדוש' ונקראים עלמין קדישין בין העליון שהוא זעיר בין התחתון שהיא נוקביה. ונקראי' המלכים בה' הידיעה כי ג' העליונים אריך וא"וא הם נסתרים וה"ס מ"ש מלך מלכי המלכים:

רזא דמלה וכו' שכאשר יש עונות בעולם אז יש ביאות נחש על חוה שיש דינין קשים ביסודה המונעים העיבור העליון ואין אור המ"ד עובר עד תוכיות הפנימות דנקודת ציון. וכן אין המ"ן עולי' לעורר פנימות הדעת דזעיר. אבל כשיש זווג שלם אז עברו יחדיו ונותנים של זה בזה בלי עיכוב וז"ש דכד מתחברן וכו' הוא זווג השלם מכתר עד מלכות ב' הפרצופים שלמים וזהו כחדא יחדיו יהיו תמים למעלה ולמטה שני המלכים חו"ג

כדין עברו שאורות שניהם עוברים ומתפשטים ביחד בכל העולמות בלתי שום מניעה מן המקטרגים

לא אתעברן לאתכפייא וכו' מלה זו הנוספת בהגהה ללמד שכפיית הדינים היא בב' בחי' א' שנכפים בכח עליון ונגד רצונם כמו שהיה ביציאת מצרי'. השנית היא בחפצם כמו במ"ת שאפי' מ"ה נתן מתנות למר"עה וזה היה מפני שהיו כל העולמות מתוקנים והרע נמתק ונכנע לטוב וז"ש איתעברן לאתכפייא משא"כ ביציאת מצרים שהוכרחו לירד למצולות טומאתם והיינו ועובר על פשע דאיתא בא"ר שזהו תיקון ג' מי"ג תי' דיקנא הוא ארחא דתחות ב' נוקבי דחוטמא דאתפני שערא והאי ארחא איתתקן לאעברא שערא וכו' ואיתא תו התם דפשע נעשה שפע וזהו ועובר על פשע שמהפך פשע לשפע:

וע"ד עברו יחדיו: והכי פי' דקרא שתחלה אמר שהר ציון הוא ירכתי צפון פי' מלאה דינים ולכן אלהים בארמנותיה נודע למשגב כי כחו תקיף כחומה נשגבה שאין השפע יוצא לחוץ אבל כאשר המלכים שהם ז"ון נועדו בבית ועד שלהם גי' יסו"ד שבו מתייחדים תרין עטרין שהם ב' מלכיות דא"וא והיינו המלכים. אז עברו יחדיו הדינים כי עברו כל חובין ונתכפרו:

האי שיעורא זעיר לישן כשינת הסוס:

ולא הוה איתער וכו' זו קושיא אחרת והיא שעיקר הקימה לצדיקים היא בחצות לילה שאז הקב"ה בא לג"ע להשתעשע בנשמות הצדיקים ואז היא עת רצון. וא"ת שהוא היה מכוין למשמרות לקום באשמורת ראשונה גם זה אינו כי לא היה ניעור אפילו בשליש הלילה כי שיעור שינתו קצר מאד.

א"ל בשעתא וכו' שלא היה הולך לישן מיד בתפלת הלילה:

עם כל רברבי ביתיה כי היכי דלימטי להו שיבא מכשורא

ודאין דינא ואע"ג דקים לן אין דנים בלילה ואין לומר דינא דמלכותא שאני שהרי משמע שהיה דן בין אדם לחבירו ולכן היו מתחברים לו גדולי ביתו. וי"ל כמ"ש הב"י בח"מ סי' ו' שאם נתרצו בעלי דינים מותר לדון בלילה א"נ בגמר דין. וכוונתו לתיקון המ' שהיא דינא רפיא וכשיש דין למטה אין דין למעלה שהגבורות נמתקות:

נאים שנתיה ומעלה נשמתו לבאר העליון במ"ן של תורתו ומ"ט עד פלגות ליליא שאז נשמתיהון של צדיקים יורדות ואז הוא זמן השעשוע העליון. וקם בפלגות לילא דווקא באותו רגע שאז לאה תופסת את שלה ושל רחל שדוד אחוז בשתיהן וע"ד היה מתעורר כי אז מאירים המוחין העליונים.

ואשתדל בפולחנא דמאריה הוא סוד הזווג שנעשה באותו זמן שהוא זווג גבו' דוד מלכא חי וקיים וכו' איתא בס' זוהר הרקיע שמקום דוד בפנימיות יסוד הנוקבא מקום כניסת האבר הקדוש כשהוא חי. וידוע שיש זווג תדירי לפי זכות העולם שבלתי זווג לא יתקיימו העולמות וזהו לעלם ולעלמי עלמין שה"ס ג' בחי' קטנות ויניקה וגדלות וכנזכר בכוונת הקדיש. ובכל א' מג' הזמנים השפע מתמיד והזווג תדירי. לכן דוד היה עשיר כל ימיו משפיע כדי שלא תתבטל בחי' שורשו מלהשפיע.

בגין דשינתא חד וכו' ידוע שבמיתה נשאר באדם הבלא דגרמי שהיא פחות מהנשאר בשינה ס' חלקים וזהו אחד מס' במיתה:

בגין דוכתיה דאיהו חי שהוא הנקרא הר ציון כנז' בזוהר הרקיע ועליו כתיב כהר ציון לא ימוט ציו"ן גי' ו' הויו"ת שכוללם יוס"ף וה"ס ו"ק דהיינו בחי' ששים הנכללים תמיד ביסוד ולכן הוא חי ס' נשמי. והענין שבשינה מסתלקין המוחין ולא נשאר בזעיר אלא ו"ק ואין בהם אור אלא העשירי מאור המאיר למ' כשיוצאת מן החזה בסוד נקודה: וזה האור מתפשט בו"ק שלו ונקרא קסטא דחיותא כנזכר בק"ש שעל המטה. והוא מתחלק בו"ק יפ"ו גי' ס' והיינו ס' נשמי:

דעד ס' נשמי חסר חד איהו חי דע כשיש בחי' השינה בזעיר ומוחיו מסתלקים אז בהיותם למעלה שואפים חיים וחסד לזעיר כנז' בכוונת ר"ה וז"ס הנשימה שהוא חיות הנמשך לו"ק בכללם ועד נ"ט מתפשט עד יסוד שביסוד. ובס' עד מלכות שביסוד והיא המדרגה התחתונה וה"ס מ"ש דוד כי כפשע ביני ובין המות והיא מדרגת מלכות של יסוד. וכל עוד כשמתפשט האור ביסוד היסוד הוא חי וכל אותו התפשטות נק' נשמי עילאין ורזא דחיים הוא יסוד אימא ששם עולה נשמת זעיר לשאוב חיים וחסד.

מכאן והלאה טעים וכו' ושליט ביה סטרא וכו' היא קליפת נוגה שמצד החיצון היא דבקה עם הטומאה וזהו סטרא דרוח מסאבא: עוד יש מי שפי' שנודע שעץ הדעת טו"ר הוא נוגה דהיינו עד החזה שלו טוב ומשם ולמטה רע והנה הצד העליון הוא ו' מדות דנוגה כחב"ד ח"ג והינו ס' אבל משם ולמטה הוא ת"ת שלה ושם בחי' המות. גם פי' אחר נאה בעיני והוא שידוע שעיקר הלילה הוא בלאה והיא באחורי הדעת שהוא נשמת ו"ק המחייה אותם אלא שיש חילוק בזה שכל עוד שהאדם ניעור מסתמא עוסק בתורה או מהרהר במע"ט ויראת שמים ואף על פי שהמוחי' עליונים מסתלקים מפני שהזמן גרמא לזה שהוא לילה מ"מ יש בו חיות מרושם המוחין מבחי' הרוח וזה מחיה חיות הטבעי קסטא דחיותא הנ"ל שהוא מבחי' נפש ועיקר כח התפשטות הדעת הוא בשליש העליון דת"ת ששם יסוד בינה ושם הריאה בעלת ששה אונות בסוד ו"ק ומשם יוצאה הנשימה: וכשאדם ישן מסתלקים ועולים אורות רושם הרוח אור א' בכל נשימה. וכשגומרים להסתלק כולם שהם רזא דחיים ב' יסודות או"וא נשמי עילאין אז נשאר רק כח הנפש והם נשמי תתאין ויש כח לטעם המות להתדבק הם ואתה דע לך שלאה נקרא דמות גי' ה"פ מים ומהמים שזכים נעשה קשר של תפלין לאה וה"ס ד' של דמות ונשארו ג' אותיות מות לשורש הקליפה כמ"ש בסי' א"י והנה דוד אחוז ברחל ובלאה כמ"ש הרב בפ' הודיעני ה' קצי. ולכן היה נשאר קיים הארת הדעת למעלה ולמטה. דלא יטעום טעמא דמותא למטה ברחל. ולא ישלוט ביה סטרא דרוחא אחרא הוא אותיות מות: שלא יצדק לומר סטרא אחרא שאינו כן שהרי אותיות ג' מו"ת למעלה הן קודש אלא שאינם כ"כ קודש כמו אות ד' של דמות. ומ ת הוא בצדה. ומכאן טעם נכון לנט"י דשחרית כי מות של השינה נמשך מפסולת המים ולכן בנטיל"ת ידים שהם חו"ג שמהם תיקון פ' לאה. מושלך העכירות ונפרד.

משער שיעורא דליליא דעד חצות היא לאה מן החזה ולמעלה ומשם ואילך היא מתפשטת במקום רחל וקודם חצות היה מכוין באורות לאה ס' נשמי עילאי ובזה היה אתקיים בחיים שהם המוחין.

בגין דכד אתפלג ליליא וכו' כתב המד"ל מכאן שהקם בחצות אעפ"י שישן מתחלת הלילה לא אתקשר ברזא דמותא וס' נשמי לאו דווקא אלא ו' שעות כנגד ו' ספי' דזעיר כל א' כלולה מעשר עכ"ל ולא דק דשאני הישן אחר חצות לילה שזה נקשר במותא אבל ס' נשמי אינו מתקשר בה אלא טועם טעימה לבד. גם מה שהוקשה לו איך אפשר לשער נ"ט נשמי ל"ק מדי דיכול למסור שנתו לאחרים: עכ"ל הרמ"ז ז"ל:

והרמ"ז כתב וז"ל כד ברא קב"ה עלמא וכו' פי' בס' זוהר הרקיע שהיא סוד המ' שלא היה בה כח להתקיים שהיא דינין תקיפין עד דאיתלבש יסוד חכמה שה"ס התורה בתוך יסוד דזעיר. והענין כמ"ש באוצ"ח שה"ג יורדות מיסוד זעיר וניתנות בדעת רחל ובהן מאיר יסוד אבא היוצא מהחזה דזעיר ולמטה ובזה נמתקו הגבורות והוא קיום רחל. וא"ת ואיך תוכל המ' לסבול ולעמוד אל מול פני האור הגדול ההוא לכן אמר בגין דמינה נפקין וכו' ירצה שהיא שורש לכל ההויות וממנה יוצאים חקות שמים וארץ כל אחד לפי מדרגתו ושרשו:

ובה קיימי וכו' שהרי יסוד אבא מבריח מן הקצה אל הקצה:

הה"ד כוונתו לתרץ למה הזכיר תבונה כיון שיסוד אבא עובר בכל קו אמצעי דזעיר אבל הענין שאור אבא אינו מאיר בזעיר אלא מלובש בתוך יסוד אימא ולכן הקדים תפלה יסד ארץ לפי שמאיר בה בתוקף גדול כי אין לו שם אלא לבוש דק מאד שה"ס הכפרת כנז' באוצ"ח וז"ש אף כי בחכמה יסד ארץ מ"מ כונן שמים ע"י התלבשו בתבונה וגם שעיקר אור המאיר בזעיר הוא של אימא מ"מ ייחס התכוננות שמים לחכמה. דהא בחכמה קיימין וכו' כח קיום כל העולמות הוא בחכמה כי עולם התהו הוא משם ס"ג ושל התיקון הוא מחכמה וכן בירורי העולמות נבררי' בחכמה וכן הזווגים המוציאים כל הנמצאי' יוצאי' מחכמה בסוד עיבור ע"ב רי"ו כי אין מציאות להולדה אלא בשם ע"ב וז"ש וכולהו נפקי מגווה:

לכך נאמר ה' בחכמה יסד ארץ ולא אמר ובתבונה כונן שמים לומר כשם שבחכמה יסד ארץ כך בחכמה כונן שמים:

בתבונה דא עלמא עילאה כתוב בזוהר הרקיע עלמא עילאה הוא זעיר שנתיחד באבא חכמה עילאה ומשם יסודו הא' טיפה דדכורא. ועלמא תתאה מלכות שנבראת בחכמה תתאה חכמת זעיר. נמצא שחכמת זעיר בכח אבא מיסד ברתא מלכות. ובזה יאמר הפ' ה' שהוא זעיר בחכמה יסד ארץ מכוון למ"ש בליקוטי כתובים שמילוי ע"ב מ"ו עם י"ט מילוי מ"ה עולים גי' אדנ"י וידוע שכל המלואים הם לבטן המלאה כי ב' יסודות דאבא וזעיר משפיעים ביסוד דמ' והיינו יסד ארץ עכ"ל הרמ"ז זלה"ה.