תנחומא בובר, מקץ ב

[ויהי מקץ שנתים ימים]. זש"ה לכל עצב יהיה מותר (משלי יד כג) , אמרו רבותינו אפילו צונן שיעשו אותן חמין הנייה הן לגוף, בכל עצב יהיה מותר.

ד"א בכל עצב יהיה מותר מן חבירו בתורה יהא מותר ויתרון יש לו, ודבר שפתים אך למחסור (שם) מה שהוא חושך את שפתיו שלא יגע בתורה אך למחסור. מעשה בתלמיד אחד שהיה וותיק, ור' אלעזר בן יעקב שמו היה רגיל בתלמודו, ראה מה היה רגיל בתלמודו, עד שהוא מזיע במרחץ היה עומד על עמדו ועובר על תלמודו, בשביל שלא היה יודע בשפתיו חלה ושכח תלמודו, מי גרם לו על ידי שלא היה יודע בשפתיו, לכך נאמר ודבר שפתים אך למחסור.

ד"א בכל עצב יהיה מותר, זה היה יוסף שנצטער בבית האסורים, והיה לו יתרון, ויוסף הוא השליט, ודבר שפתים אך למחסור, על ידי שדבר בשפתותיו ואמר כי אם זכרתני אתך, א"ל הקב"ה חייך הואיל שדברת בשפתותיך דברים שלא כראוי, חייך שאתה עושה עוד בבית האסורים שתי שנים, שנאמר ויהי מקץ שנתים ימים.