מדרש תנחומא, יתרו טו

‎ דָּבָר אַחֵר, וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ (איוב כח, כז) . וְאַחֲרֵי כֵן וַיֹּאמֶר לָאָדָם (איוב כח, כח) . לִמֶּדְךָ הַתּוֹרָה, שֶׁאִם תִּהְיֶה בֶּן תּוֹרָה, לֹא תְּהֵא רוּחֲךָ גַּסָּה לוֹמַר דָּבָר לִפְנֵי הַצִּבּוּר, עַד שֶׁתִּפְשֹׁט אוֹתָהּ בֵּינְךָ וּבֵין עַצְמְךָ שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים.

מַעֲשֵׂה בְּרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁקְּרָאוֹ הַחַזָּן בָּרַבִּים לִקְרוֹת בְּסֵפֶר תּוֹרָה בַּצִּבּוּר, וְלֹא רָצָה לַעֲלוֹת. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבֵּנוּ, לֹא כָּךְ לִמַּדְתָּנוּ, כִּי הִיא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ, וְלָמָּה נִמְנַעְתָּ מִלַּעֲלוֹת. אָמַר לָהֶן: הָעֲבוֹדָה, לֹא נִמְנַעְתִּי לִקְרוֹת אֶלָּא עַל שֶׁלֹּא סִדַּרְתִּי אוֹתָהּ פָּרָשָׁה שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים, שֶׁאֵין אָדָם רַשַּׁאי לוֹמַר דִּבְרֵי תּוֹרָה לִפְנֵי הַצִּבּוּר, עַד שֶׁיִּפְשֹׁט אוֹתוֹ שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא נוֹתֵן מַעֲנֵה לָשׁוֹן לְכָל הַבְּרִיּוֹת, וְהַתּוֹרָה גְּלוּיָה לְפָנָיו כְּכוֹכָב אֶחָד. וּכְשֶׁבָּא לִתֵּן אוֹתָהּ לְיִשְׂרָאֵל, כְּתִיב בּוֹ: אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ. וְאַחֲרֵי כֵן וַיֹּאמֶר לָאָדָם וְגוֹ'. וְכֵן כְּתִיב: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, וְאַחֲרֵי כֵן לֵאמֹר.