מדרש תנחומא, שמות יב

‎ וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת. וְאֵין וַיּוֹאֵל אֶלָּא שְׁבוּעָה. וְכֵן וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת הָעָם (ש״‎א יד, כד) .

וְלָמָּה נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה לוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַר לָבָן, אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מֹשֶׁה הַצַּדִּיק נָתַן נַפְשׁוֹ עַל בָּנַי וּבָרַח לְמִדְיָן, וְיֵעָשֶׂה גּוֹאֲלָם. לְפִיכָךְ כְּתִיב וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה.

וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה, וְהִגִּיעַ הַקֵּץ שֶׁיִּגָּאֲלוּ, אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיָה בְּיָדָם מַעֲשִׂים טוֹבִים. שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר עַל יְדֵי יְחֶזְקֵאל רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה וְגוֹ' שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְגוֹ' (יחזקאל טז, ז) . וְכִי לֹא הָיָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִכְתֹּב אֶלָּא שָׁדַיִם וְשֵׂעָר. אֶלָּא הַשָּׁדַיִם, זֶה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן: שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה. וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, הִגִּיעַ הַקֵּץ, אֶלָּא אַתְּ עֵרוֹם וְעֶרְיָה מִן מַעֲשִׂים טוֹבִים. וּבַמֶּה נִסְתַּכַּלְתִּי, בְּטוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן (שה״‎ש א, ב) . אֵלּוּ הָאָבוֹת שֶׁנִּקְרְאוּ דּוֹדִים. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ וְגוֹ'. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רָאָה שֶׁאֵין בְּיָדָם מַעֲשִׂים טוֹבִים וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיּוֹשִׁיעֵם לְמַעַן שְׁמוֹ (תהלים קו, ח) .