מדרש תנחומא, פנחס טו

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, מַהוּ לֶאֱכֹל בַּחַג חוּץ לַסֻּכָּה. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַרְבַּע עֶשְׂרֵה סְעוּדוֹת חַיָּב אָדָם לֶאֱכֹל בַּסֻּכָּה, אַחַת בְּיוֹם וְאַחַת בַּלַּיְלָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין לַדָּבָר קִצְבָּה, חוּץ מִלֵּיל יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן בִּלְבַד. וְלָמָּה הִתִּירוּ חֲכָמִים לְהִפָּטֵר מֵהַסֻּכָּה בְּיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג. אֶלָּא כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַחַג הָיוּ מִתְפַּלְּלִין לַטְּלָלִים, וּבְיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן הָיוּ מִתְפַּלְּלִין לַגְּשָׁמִים. וּלְכָךְ נִפְטָרִין מִן הַסֻּכָּה, כְּדֵי שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ עַל הַגְּשָׁמִים בְּלֵב שָׁלֵם. וְאַף עַל פִּי כֵן יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן עוֹלֶה לִימוֹת הַחַג. לָמָּה, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם. וְהָיְתָה רְאוּיָה לִהְיוֹת אַחַר הַחַג חֲמִשִּׁים יוֹם, כְּשֵׁם שֶׁעֲצֶרֶת אַחַר הַפֶּסַח חֲמִשִּׁים יוֹם. אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חֹרֶף הוּא וְאֵינָן יְכוֹלִין לְהָנִיחַ בָּתֵּיהֶן לָבֹא לְכָאן, אֶלָּא עַד שֶׁהֵן אֶצְלִי, יַעֲשׂוּ עֲצֶרֶת. מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרְאוּ בָּעִנְיָן בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת.