מדרש תנחומא, מקץ ד

‎ וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, אָבֵל עַד כַּמָּה יָמִים הוּא אָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אָבֵל כָּל שִׁבְעַת יְמֵי אֶבְלוֹ אָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה. וְאִם הָיָה עָנִי מְדֻקְדָּק, יַעֲשֶׂה מְלָאכָה לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים לְפַרְנָסָתוֹ וּלְפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵיתוֹ.

וְלָמָּה אַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים. אָמַר רַב כַּהֲנָא, אַחַר שְׁלֹשָה יָמִים הַבָּשָׂר נִסְרָח וּפָנָיו מִשְׁתַּנּוֹת וְנַפְשׁוֹ מִתְאַבֶּלֶת עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב (איוב יד, כב) .

בֹּא וּרְאֵה, שֶׁהֲרֵי אָבֵל הִתִּירָה לוֹ הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וּלְהִתְנַחֵם אַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים. וְיַעֲקֹב אָבִינוּ לֹא קִבֵּל תַּנְחוּמִים עַל יוֹסֵף, דִּכְתִיב: וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וְגוֹ' (בראשית לז, לה) . וְכָל כָּךְ לָמָּה, שֶׁהֶעְלִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְקַיֵּם גְּזֵרַת יָדֹעַ תֵּדַע. אִלּוּלֵי כֵן, לֹא הָיָה נָבִיא יִצְחָק אָבִיו, וְהָיָה קַיָּם אוֹתָהּ שָׁעָה וְהָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיּוֹסֵף חַי, וְהָיָה אוֹמֵר, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֶעְלִים מִמֶּנּוּ, אֲנִי אוֹדִיעֶנּוּ. כֵּיוָן שֶׁנִּצְנְצָה בוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, הָיוּ הַשְּׁבָטִים מְהַלְּכִין בַּשּׁוּק וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין וְלֹא הָיוּ שׁוֹמְעִין, וְיַעֲקֹב אָבִינוּ יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְיוֹדֵעַ מַה בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם.