מדרש תנחומא, מצורע ג

בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ. כַּמָּה, שְׁתֵּי צִפָּרִים חַיּוֹת טְהוֹרוֹת. מַה נִּשְׁתַּנָּה קָרְבָּנוֹ מִשְּׁאָר קָרְבָּנוֹת. עַל שֶׁסִּפֵּר לָשׁוֹן הָרַע. לְפִיכָךְ אָמַר הַכָּתוּב, יְהֵא קָרְבָּנוֹ שְׁתֵּי צִפָּרִים, שֶׁקּוֹלָן מוֹלִיכוֹת. וְעֵץ אֶרֶז, הָאֶרֶז הַזֶּה אֵין גָּבֹהַּ מִמֶּנּוּ. וּלְפִי שֶׁהִגְבִּיהַּ עַצְמוֹ כָּאֶרֶז, בָּאָה עָלָיו הַצָּרַעַת. דָּבָר אַחֵר, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, עַל גַּסּוּת הָרוּחַ הַצָּרַעַת בָּאָה. שֶׁכֵּן אַתְּ מוֹצֵא בְּעֻזִּיָּהוּ כְּתִיב: וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית (דה״ב כו, טז) . וּכְתִיב: וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים, וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ (דה״ב כו, יט) . הָאֵזוֹב הַזֶּה אֵין בָּאִילָנוֹת שָׁפֵל מִמֶּנּוּ. וּלְפִי שֶׁהִשְׁפִּיל עַצְמוֹ, לְפִיכָךְ מִתְרַפֵּא עַל יְדֵי אֵזוֹב. וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאַחַת. לָמָּה שׁוֹחֵט אַחַת וּמְשַׁלֵּחַ אַחַת. אֶלָּא אִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה, אֵין הַצָּרַעַת חוֹזֵר עָלָיו. וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. מַהוּ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. הוּא בָא, לָמָּה. שֶׁהַכֹּל רְחוֹקִים וּבְדֵלִים מִמֶּנּוּ. שֶׁכֵּן דָּוִד אוֹמֵר, אֹהֲבַי וְרֵעַי מִנֶּגֶד נִגְעִי יַעֲמֹדוּ וּקְרוֹבַי מֵרָחוֹק עָמָדוּ (תהלים לח, יב) . וְכֵן הוּא אוֹמֵר, בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לְמַחֲנֵה מוֹשָׁבוֹ, מִחוּץ לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. לְכָךְ נֶאֱמַר: וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן, וְהוּא בָא.