מדרש שמואל על אבות ד:ז

לפי שרבי יוסי דבר למעלה במכבד את התורה ובמחללה ודבר בדרך כולל כל המכבד וכל המחלל עתה בא ר' ישמעאל בנו ודבר באופן א' של מכבד ואופן א' של מחלל ואמר החושך עצמו מן הדין כלומר ידוע הוא כי כל דיינא דמפקינן מניה ממונא בדינא לאו דיינא הוא והאיש אשר הוא עושה דין לעצמו וראה חובה לעצמו וחשך עצמו מן הדין כלומר שהוא אינו הולך לדין עם שום אדם אלא הוא מעצמו פורע מה שהוא חייב זה בודאי מקדש את ה' ומכבד תורתו ופורק ממנו איבה וגזל ושבועת שוא, דכיון שהוא מעצמו דן דינו וראה חובה לעצמו ולא הלך לדין עם חבירו אצל הדיין לא יטור הוא איבה לשום אדם ולא אחרים יטרו לו ואומרו מלת פורק ולא אמר מלת מרחיק ממנו איבה וכו' השמיענו כי האיבה היא כמשא עליו כי יצר לב האדם רע מנעוריו. וגזל שלא יטעון שום טענה שקרית כדי לזכות בדינו ונמצא גוזל את חבירו. שבועת שוא אם מעולם לא בא לדין מהיכן יבא לידי שבועת שוא. והגם לבו בהוראה שאינו רואה דין לעצמו אלא מפקי מניה ממונא בדינא ובהיות לו דין ודברים עם חבירו גם לבו בהוראה לומר וכי אין אני יודע ההוראה והדין שהדין עמי ומה ידעו הדיינים ולא אדע יבינו ולא אתי הוא זה האיש חלל כבוד התורה והוא שוטה שלא ידע הדין, ורשע שרצה לגזול את חבירו, וגס רוח כי חשב להטעות לדיינים שיודו בהוראתו:

ואפשר עוד לפרש שדבר עם הדיין ואמר החושך עצמו מן הדין ולא אמר מי שאינו דן לומר שאם יבאו לפניו לדין ויפצרו בו שידון ביניהם אז ראוי לו לדון אותם, ואם לאו אין לך עינוי הדין גדול מזה, לכך אמר החושך שהוא נשמט כל מה שיוכל, פורק ממנו איבה שאם היה מחייב אחד מהם החייב נוטר לו איבה. והגזל הוא דבר פשוט כי אלו היה דן אולי היה טועה ומוציא ממון מזה ונותן לזה שלא כדין, ושבועת שוא כי אפשר שחייב את האחד שבועה כדי לפוטרו ואולי היה פטור אף משבועה והרי זאת השבועה היא שבועת שוא כי היא ללא צורך. הגס לבו בהוראה קראו שוטה כי אין לך שטות גדול מזה כי מבלי היות לו הנאה ותועלת רצה להרבות לו אויבים, ורשע שאינו מקפיד אם יגזול את חבירו ויוציא ממנו שלא כדין הממון או ישביעהו שבועת שוא, וגס רוח כי גסות הרוח והגאוה שבו הביאוהו להיות מורה הוראה לקנות לו שם כשם הגדולים. וקצת מזה הפירוש כתבו רבינו עובדיה ז"ל. ועוד פירש ושבועת שוא קרי תנא לשבועת שקר שבועת שוא כגון האומר לא לויתי ולוה דבשעת שבועה יצתה מפיו לשוא. והגס לבו בהוראה בלא עיון ובלא המתנה:

והרי"א ז"ל כתב בשם המפרשים החושך עצמו מן הדין עם הבעל דין מדבר שיחשוך עצמו מלבא בדין עם חבירו ויתפשר עמו ויפרוק מעצמו איבת בעל ריבו, וגזל אם יקח משלו שלא ברצונו, ושבועת שוא אם יצטרך לעשותה בהיותם בדין, והגס לבו בהוראה שנתן לו חכם ע"פ דבריו שהיה הדין עמו הנה הוא באמת בזה שוטה רשע וגס רוח לפי שצדיק הראשון בריבו ובא רעהו וחקרו, עכ"ל:

והר"י ן' שושן ז"ל כתב תפש שבועת שוא ולא שבועת שקר שאפי' חייב שבועה בדין והנשבע נשבע באמת היא שבועת שוא מצד הטוען שיודע האמת והנשבע על הידוע לאדם היא שבועת שוא:

והחסיד ז"ל כתב כי אלה הג' על שהיה ראוי לפרוק ממנו הג' הנזכרים והכניס עצמו תחתיהם בודאי שוטה הוא זה שיכול להרבות רעים ומרבה אויבים. רשע כי אינו חושש אולי יגזול. שבועת שוא דע כי אנחנו חייבים להזדעזע וללבוש פחד ואימה מהמלך הגדול מלך מלכי המלכים הקב"ה וכשתצא הזכרת שמו מפינו שימלאו כל האברים רתת ואימה וזיע ואף כי האימה צריך לנשבע לכן הירא שבועה מורה בדעתו כי שכינה למעלה מראשותיו אבל מי שאינו ירא ואינו חושש בכך הוא כמרים יד במלך או כמכחיש מציאותו ואתה ידעת כי המתגאה שנוא מאת ה' מן השמים כי הוא כמכחיש מציאות רם ונשא אשר לו נאה כל כבוד וממשלה כאמרו ה' מלך גאות לבש. עכ"ל:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל פירש הגס לבו בהוראה שנמהר להורות במה שאינו ברור לו ונשען שאם יחלקו עליו חביריו יעמיד סברתו מתוך פלפולו. או גס לבו בהוראה מיירי אחר שהורה וטעה מקנתר להעמיד סברתו והוראתו דרך נצוח עכ"ל: