מדרש שמואל על אבות ג:ז

אפשר שיאמר ע"ד מ"ש ישעיה עליו השלום כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך לא תתעלם כלומר תראה ערום וכסיתו אם יש ספוק בידך לכסות את עצמך תחלה אז אנכי מצוך כי תראה ערום וכסיתו ואם לאו לא תכסה את אחרים ותשאר אתה ערום רק ומבשרך לא תתעלם כי בשרך קודם לבשר אחרים כי צריך לאדם שלא יפזר כל ממונו ויטיל עצמו על הצבור וכן אמר שלמה המע"ה יש מפזר ונוסף עוד ולא אמר המפזר נוסף עוד אלא יש כלומר שיש במציאות וימצא לפעמים מפזר ונוסף עוד אמנם על הרוב החושך מיושר אך למחסור כלומר שחושך מיושר הנדבות אשר שערו רז"ל אחד מעשרה או על הרוב אחד מחמשה והמבזבז אל יבזבז יותר מחומש ומפזר הרבה אך למחסור כלומר יחסר המעות מכיסו ולא יהיה נוסף עוד:

וע"ד צחות אפשר שכוונה לזה תורתנו במ"ש כי יהיה בך אביון מאחד אחיך וגו' לא תאמץ את לבבך וגו' כי הכתוב דבר עם הכילי ועם הנדיב ובפרט למי שהיה עשיר והעני כי יפזר ממונו באיש כזה בראותו אותו אתמול אמון עלי תולע ועפרות זהב לו ועתה עליו תשתפך נפשו ויאמר המפזר להעשיר אותו ולהלוות לו ממון הרבה ביחד שישא ויתן בממון ההוא כאשר בתחלה וישוב לאיתנו והכתוב דחה שני אלו הסברות וז"ש כי יהיה בך אביון מאחד אחיך כלומר מן המיוחד שבאחיך וכמאמר ז"ל בפסוק כמעט שכב אחד העם מיוחד שבעם ועתה העני וירד מנכסיו אנכי מצוך שלא תאמץ את לבבך כלומר שלא תאמץ את לבבך יותר ותתחזק ותתאפק ליתן לו יחד ממון הרבה להעשיר אותו בחמלתך עליו כי אתמול היה עשיר ועפרות זהב לו ועתה עליו תשתפך נפשו אחזוהו ימי עוני הרי דבר עם הנדיב. וכנגד הכילי אמר לא תקפוץ את ידך מכל וכל מלרחם עליו כלל אלא פתוח תפתח את ידך לו מעט מעט בכמה פעמים פתיחה אחר פתיחה וזהו פתוח תפתח שכפל ואמר והעבט תעביטנו די מחסורו לבד לא הרבה ביחד להעשיר אותו כי לא תוכל להעשירו כי כל מה שתתן בידו לישא וליתן הכל יפסיד כי הקב"ה גזר עליו להיות עני וזהו אשר יחסר לו כלומר לעולם יחסר לו ויאבד כל הממון שתתן ולכן אנכי מצוך שלא תתן לו רק מעט מעט די מחסורו יום ליום וז"ש תן לו משלו כלומר מקצת מה שהוא שלו תן לו כי המ"ם של משלו היא מ"ם מקצתית כלומר לא תבזבז כל נכסיך אלא תן לו מקצת משלו ונתן טענה לזה ואמר שאתה ושלך שלו ולא אמר ששלך שלו כלומר שגם השי"ת רוצה בטובתך ושמבשרך לא תתעלם ולז"א שאתה ושלך שלו ולא אמר ששלך שלו וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך כלומר מקצת ממה שנתת לנו בידך. וזהו מ"ם מקצתית דמידך הוא מה שנתנו לך. או הכוונה שהוא צוה לאדם שיתן לו משלו ופירש דבריו שלא על הממון בלבד היה אומר רק גם על הנפש שאם יצטרך למסור נפשו למיתה על קדושת השי"ת ימסרנה בשמחה ובשירים וכמ"ש הכתוב בכל לבבך ובכל נפשך ואז"ל אפי' נוטל את נפשך וז"ש שאתה ושלך שלו כלומר וכשאמרתי לך תן לו משלו כוונתי היתה על גופך ועל ממונך לפי שכן הוא האמת שאתה ושלך שלו וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל בין הגוף בין הממון. או ירצה שבא לדבר על לב העניים אשר לא יוכלו לקיים מצות הצדקה כי אין לאל ידם וידאגו על זה על כן אמר תן לו משלו כלומר גמור מעתה בלבך שאם הוא יתברך יתן לך ממון שתתן ממנו לצדקה וז"ש תן לו משלו כלומר ממה שעדיין הוא שלו יתברך שלא בא עדיין לידך רק עדיין הוא בידו ית' דרחמנא לבא בעי וכענין מן היום אשר נתת את לבך להבין ולהתענות ובלבד שיהיה בלב שלם ושהוא ית' הבוחן לבות וכליות יעיד עליו שכן יעשה בפועל כשיהיה לו ממון אבל אם הוא חושב לעשות במחשבה לבד והוא ית' יודע שאם יהיה לו ממון לא יעשה דבר לא יחשוב לו לצדקה מחשבתו הטובה וכמ"ש שלמה המע"ה תאות אדם חסדו כלומר שכל אדם מתאוה שיהיה יכולת בידו לעשות חסד והוא יתברך היודע שלא יעשה לא יתן לו ממון כי טוב רש מאיש כזב טוב לו להיות רש כמו שהוא עתה ממה שיכזב ולא יעשה כמו שהיה חושב וימצא אח"כ שקרן כי לא עשה מה שחשב. וגם על דרך זה אמר רב אדם יקרא איש חסדו כי רוב בני אדם מכריזין ואומרין על עצמם שאם היה ספוק בידו לעשות חסד היה עושה אבל איש אמונים מי ימצא כלו' איש שאחר שיתעשר ימצא איש אמונים ויעשה כדבריו מי ימצא וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך כלומר אפי' בעוד הממון עדיין בידך שעדיין לא בא לידנו מאז נתנו לך כלומר שגמרנו בלבנו שממה שתתן לנו פתוח נפתח את ידינו לעניים ולאביונים. והנה דוד המע"ה הודיענו מעלת העני שעושה צדקה ממה שתשיג ידו ואמר כי הזורעים בדמעה צדקה כי הוא עני ומסיר לחמו שיש לו לאכול ולהאכיל לבניו ונותנו לעני הרי שנותן לו בדמעה שגם הוא עני ואין לו מה יאכל כי העשיר שנותן אין זו צדקה מעליותא שהרי יש לו רב אבל הזורעים בדמעה אלו יקצרו שכרם ברנה ואם לפעמים יקרה שהלוך ילך ובכה שזה העני פעם אחר פעם נותן לחמו ומימיו לדל ועם כל זה עדיין הוא בוכה ואינו קוצר ברנה כי עודנו מחזיק בעניו ועמלו וגם עודנו מחזיק בתומתו ואיננו נמנע מלזרוע אלא תמיד לעולם נושא משך הזרע לזרוע לצדקה זה בוודאי הוא נסיון שמנסה הקב"ה אותו ולבסוף בוא יבוא כמה פעמים ברנה וישא אלומותיו כי שלו הם בוודאי אלומותיו כי בצדקתו עשה את כל החיל ההוא ויהיה נושא אלומותיו ויטול שכרו משלם:

ואפשר שרצה להשמיענו כי לפי האמת ממונו של אדם הוא כמו פקדון בידו מאתו יתברך וכשנותן האדם הצדקה הרי הוא כמחזיר מקצת מהפקדון לבעליו ומן הדין אין להחזיק לו טובה לנפקד שמחזיר הפקדון לבעליו במה שלא גזלו והוא ית' מעלה עליו כנותן מתנה לא כמחזיר פקדון ועל כן לא אמר החזר לו משלו כי כן היה ראוי לומר כיון שהכל שלו ית' א"כ לא שייך לשון מתנה אלא לשון חזרה אלא להשמיענו חסדו יתברך עמנו אמר תן לו משלו ולא עוד אלא שהוא מעלה עליך כאלו נתת אותה לו ית' בעצמו וכאלו הוא מקבל המתנה ממך ע"כ אמר תן לו משלו וכמאמר שלמה המע"ה מלוה ה' חונן דל כי מי שחנן את הדל הקב"ה מעלה עליו כאלו הלוה מעות לשם ית' לא לעני וגם ז"ש טוב איש חונן ומלוה חוק לעני ומלוה לשם ית' ואמר שאתה ושלך שלו והיה די בשיאמר ששלך שלו אלא משום דלפעמים יצרו של אדם תוקפו וחושב כי הוא טרח ויגע ומצא וכחו ועוצם ידו עשו לו את החיל הזה ע"כ אמר שאף אם יחשוב שכחו ועוצם ידו עשו לו את החיל הזה עם כל זה לפי האמת הכל הוא שלו יתברך דמה שקנה עבד קנה רבו וז"ש שאתה ושלך שלו כי אתה בעצמך לעבד לו ואמר וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל דמה שקנה עבד קנה רבו ולפמ"ש שהקב"ה מחשיב להחזרת פקדון כאלו היא במתנה וגם שהוא כאלו נתנה לו ולא לעני אמר ומידך נתנו לך שבאומרו נתנו הרי לשון מתנה ובאומרו לך כוון לומר לך נתנו ולא לעני כלומר כי מחשיב השי"ת כאלו נתנוה לו בעצמו:

וכתב הר"י קארו ז"ל לך ה' הצדקה כלומר לך ראוי להחשב צדקה שאתה נותן משלך אך לנו הוא לבושת שאנו נותנים משלך:

ורבינו יונה ז"ל כתב שאמר תן לו משלו ולא אמר מממונו כי מדבר עם העשיר שיתן צדקה כי שלו הוא הממון. ועם העני שאף אם אין לך ממון ליתן לעני דבר על לבו ונחמהו כענין ותפק לרעב נפשך כי נפשך שלו יתברך היא. וז"ש שאתה ושלך שלו:

ורשב"ם כתב ומידך נתנו לך כמו נתננו עכ"ל ופשוט הוא כי שורשו נתן והנו"ן הכתובה היא נו"ן של מדברים בעדם והדגש שבנו"ן לחסרון נו"ן השורש:

ולב אבות פירש שאמר שיתן לנצרך משלו ירצה שהממון היתר אשר ביד העשיר הוא ודאי מן העני והאביון כי בעבור שלא זכו נתן ממונם ביד אחר כדי שעל ידו יתפרנסו. על דרך פירושי בפסוק אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות ירצה כי הטוב היתר הנמצא אצלך יש לו בעלים ואל תמנעהו מהם מאחר שהאל נתנו בידך כדי לעשות בו פרנסת אותם העניים ויש הרבה אנשים שאולי לא באו לעולם ולא נבראו אלא להיותם כלים וידים להשי"ת אם לטוב אם לרע וזהו אומרו שאתה ושלך שלו ר"ל אתה בעצמך וגם מה שיש בידך שלו הם כי לכך נבראתם להיותכם כלים להטיב אליו ולעשות חסד עמו והביא ראיה מפסוק שאמר דוד ומדבר עם השי"ת כי ממך הוא כל העולם וא"כ לך יאתה לעשות טוב עם הכל שהם ברואיך וכל הדברים הטובים הנעשים אתה היית חייב לעשותם ולכן מידך רוצה לומר ידי המטיבים העושים הם ידך והם הכלי שלך כדי שהם יתנו בעבורך מה שאתה היית חייב ליתן עכ"ל:

רבינו עובדיה ז"ל נתן טענה על זאת דמאי דנקט מה נאה אילן זה וכו' הוא הדין לכל שיחה בטלה אלא שדבר בהווה שדרך הולכי דרכים לדבר במה שרואים בעיניהם. ניר תלם המחרשה כמו נירו לכם ניר עכ"ל:

והרב ר' מנחם לבית מאיר כ' כי מאי דנקט המהלך בדרך לא מבעיא העושה משנתו קבע שאין לו להפסיק בשיחה בטלה אלא אפי' המהלך בדרך לעסקיו ושונה בדרך הלוכו דרך עראי אין לו להפסיק:

ורשב"ם כתב המהלך בדרך ושונה גרסינן ול"ג יחידי אלא אפילו בחבורה ואפי' בעיר ולא נקט דרך אלא לפי שאלו מצויין בדרך ואדם עשוי להסתכל בהם:

ואפשר לי לומר בהיות כי סתם דרכים בחזקת סכנה וזה ששונה בתורה היא משמרתו וזה שהפסיק אף שהוא משבח אליו יתברך ברוך שככה לו בעולמו אעפ"כ מתחייב בנפשו שהשטן מקטרג בשעת הסכנה וקרהו אסון לזה המהלך בדרך מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו אמנם ליושב בבית עון קל כזה שהוא כדי לשבח להשי"ת ברוך שככה לו בעולמו אין זה מתחייב בנפשו וע"כ נקט מהלך בדרך ולא נקט סתם:

ואפשר לי עוד לומר כשנדייק למה לא אמר כמ"ש למעלה במשנת הנעור בלילה וכו' שאמר ה"ז מתחייב בנפשו ומאי מעלה עליו הכתוב ועוד שאין אנו יודעים איזה כתוב הוא זה ובשלמא רבי דוסתאי ברבי ינאי הבא אחריו אמר מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו והביא ראיה לדבריו שנא' רק השמר לך ושמור נפשך וגו' אמנם זה התנא סתם דבריו ואמר מעלה עליו הכתוב ולא הזכיר איזה כתוב. וע"כ נ"ל שסמך התנא הזה על הכתוב אשר דרשו ז"ל זה הענין בעצמו בפסוק הקוטפים מלוח עלי שיח אז"ל כל הפוסק מד"ת ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים שנא' ושורש רתמים לחמם. והמתרגם ז"ל תרגם הפסוק הזה ז"ל דשבקין פתגמי אורייתא מן לוח לבהון מטול מלי דעלמא עקרי רותמיא מיתוקדין ומתעבדין גומריהון למזוניהון עכ"ל, ונראה בפשיטות שהתנא במ"ש מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו הוא זה הכתוב וסמך על המבין כי אין דרך התנא לפרש דבריו, ונראה עוד שמפני זה נקט התנא ואמר מה נאה אילן זה וגו' שהיה לו לכתוב ומפסיק ממשנתו ומדבר דברים בטלים ולמה נקט דבר פרטי, וככר תירצו המפרשים ז"ל כמו שכתבנו, אמנם לפי מה שאמרנו שבמ"ש מעלה עליו הכתוב כוון על זה הכתוב הקוטפים מלוח עלי שיח עם זה אפשר שהתנא לא נקט בדבריו רק דברי הפסוק עצמו כי הוא מפרש הפסוק כך הקוטפים מלוח כלו' שפוסקין פתגמי אורייתא מלוח לבהון או פירוש מלוח מן התורה שניתנה בלוח והם הלוחות ולמה הם פוסקין עלי שיח כלו' בשביל אילן כמו שפירשו כל המפרשים ע"ד הפשט כל אחד כפי פירושו וכענין וכל שיח השדה וגו' ודלא כדברי המתרגם שפירש שיח מלשון שיחה בטלה וז"ש כי מאכילין אותו גחלי רתמים מדה כנגד מדה לפי שמזונות הנפש היא התורה והתורה נמשלה לגחלי אש כמש"ה מימינו אש דת למו הלוא כה דברי כאש וגו' וזה כשהיה שונה היה נותן גחלים של תורה למזונות נפשו עתה שהפסיק אותם הגחלים של תורה מאכילין אותו גחלי רתמים זה תחת זה, וז"ש ושורש רתמים לחמם. והנה דהמע"ה הודיענו מעלת ההולך בדרך ושונה כמ"ש אשרי תמימי דרך וגו' משום שבני אדם כשהם יוצאים לדרך הם טרודים במעשיהם ובדרך אשר הם הולכים ואז פורקים עול התורה והמצות מעליהם וע"כ אמר אשרי תמימי דרך שאף בלכתם בדרך מעיר לעיר הם תמימים במעשה המצות וגם הולכים ועוסקים בתורה וז"ש ההולכים בתורת ה' הם מאושרים ואפשר עוד שכוונת ההולכים בתורת ה' היא שהם גורמים במעשיהם הטובים שעושים בדרך שהשכינה הולכת עמהם ללוותם בדרך וז"ש ההולכים בתורת ה' כי היא עצמה הולכת עמהם:

והרב רבי מתתיה היצהרי ז"ל כתב המהלך בדרך ושונה ומפסיק וכו' הזהיר באיכות העיון שאם ישתדל להשתמש בחושיו בענינים החומרים בעוד שהוא מעיין דברים שאינם מענין עיונו יתבלבלו כחותיו הפנימים ויתבלבל שכלו ולא ירד לאמתת הדברים ולעמקן וז"ש רבי אמי מאי דכתיב כי נעים כי תשמרם וגו' אימתי ד"ת נעימים בשעה שתשמרם בבטנך ואימתי תשמרם בבטנך בשעה שיכונו יחדו על שפתיך. הביאור, כי הדברים הנעימים הם שאין בהם תוספת וחסרון ולז"א דהמע"ה להקב"ה נעימות בימינך מסכים למ"ש וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד כלו' עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע ואמר מתי ישיג העיון האמתי בלי סיג כלל בשעה שתשמרם בבטנך שהכחות הפנימים יהיו נבדלים מחשוב בענינים החומרים וזה א"א אלא בשישעבד כל החושים החיצונים ג"כ בעיונו וז"ש בשעה שיכונו יחדו על שפתיך שיהי' שם עיניו ולבו ופיו ושפתיו כענין כל עצמותי תאמרנה:

והרב ר' משה אלשקאר פי' ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה השמיענו שאפילו שיתעסק בדבר שיש בו קצת מצוה שכך אמרז"ל היוצא בימי ניסן ורואה אילנות טובות אומר. ברוך שככה לו בעולמו עם כל זה אם הפסיק ממשנתו הוא כאלו מתחייב בנפשו שלימוד תורה כנגד כולם וע"כ לא אמר מאמר גוזר ה"ז מתחייב בנפשו כ"א מעלה עליו, אמנם המפסיק שלא לצורך מתחייב בנפשו ממש הוי:

והרב ר' משה אלמושנינו ז"ל פי' שכוונת ר' יעקב הוא שמי שמהלך בדרך ומתבודד ומעיין בתורה כפי הראוי ובהיותו בתוך עיונו ובתוך משנתו קודם שיגמור הענין אשר הוא מעיין בו הוא מפסיק ומדבר דברים בטלים. ואמר ומפסיק וכו' ואומר מה נאה אילן זה וכו' להשמיענו ששתים רעות עשה זה האיש שמתחלה הפסיק מחשבתו והסתכל וחשב באילן או בניר וזה הענין אף אם חטא הוא בידו עכ"ז כבר יקרה כשגגה שיוצאה שתשתתף מחשבה מה בתוך העיון אך לא תתחזק כ"כ עד שתבוא לאדם לומר בפה מה שעבר במחשבתו אך כאשר תעבור המחשבה אל הדבור שיהיה ההפסק כ"כ חזק בפועל עד שיאמר בפה מה שחשב בהפסק משנתו הנה איש כזה הוא מתחייב בנפשו ע"כ אמר ומפסיק ממשנתו ואומר ר"ל שמפסיק משנתו במה שמפנה לבו בדבר אחר ולא די זה אלא שאומר אותו בפיו ובשפתיו מה נאה וכו', ואמר כאלו הוא מתחייב בנפשו ולא אמר ה"ז מתחייב בנפשו כר"ח בן חכינאי להורות שר"ח בן חכינאי דבר באיש אשר היה לו המקום והזמן הנאות אל התבודדות ולא די שאינו מתבודד ומעיין בד"ת אלא שמפנה לבו לבטלה וע"כ אמר שזה כבר נתחייב בנפשו במה ששם שלמות שכלו בדברים בטלים, אך זה שדבר בו רבי יעקב הוא המתבודד ומעיין בהיותו מהלך בדרך אלא שמפסיק עיונו והתבודדותו והנה זה אינו מתחייב בנפשו שאין לו קנין הרע כראשון רק העדר הקנין הטוב וע"כ אמר שהוא כאלו מתחייב בנפשו כי זה יביאהו בעתיד לשיהיה מתחייב בנפשו כי בהעדר הקנין הטוב והפסדו יתחייב בהמשך זמן מעט הקנין הרע אשר הוא יותר טבעי אל החומר והוא משתוקק אליו בטבע כמ"ש הש"י לקין הלוא אם תיטיב שאת שביאר לו בזה בחירתו והיותו יכול למשול על היצה"ר הנקרא בשם חטאת ואמר ואליך תשוקתו שהוא משתוקק להמשיך האדם אליו אך אם ירצה האדם ימשול בו בכח שכלו וזה אומרו ואתה תמשל בו, וע"כ גזר פה שמעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו עכ"ל:

והר"י בר ישראל ז"ל כתב כי נקט מהלך בדרך לפי שבו מתבודד האדם במחשבתו על הרוב ואז צריך האדם להכין מחשבתו ללמוד יותר מכל שעה כמו ששנינו הנעור בלילה והמהלך בדרך לפי שבלילה ובדרך אין בני אדם מצויין להטריד הלומד מלמודו, ומה שלא הזכר הנעור בלילה ושונה ומפסיק וכו' לפי שבלילה אינו רואה האדם שום חידוש שלא ראהו ביום שצריך האדם בעבור זה להפסיק מחשבתו. מצאתי כתוב שזה רבי יעקב הוא אביו של ר' אליעזר שאמרו עליו משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי: