מדרש שמואל על אבות ג:יז

ראוי לעורר שנראים דבריו סותרים זה לזה כי באמרו אם אין תורה אין דרך ארץ נראה שאי אפשרי לקנות הדרך ארץ אם לא שקדמה עליה קניית התורה מקודם. ואחר כך אומר אם אין דרך ארץ אין תורה שאי אפשר לקנות התורה אם לא שקדם אליה מתחלה דרך ארץ וזו הקושיא שייכא בכל החלוקות כלם. גם ראוי לעורר שהרי מצינו כמה חכמים מהאומות אנשי מדות בעלי דרך ארץ ואין להם תורה וגם עם הארץ שבישראל הוא היודע דרך ארץ ולא למד תורה ולכן נקרא עם הארץ כי הוא מדיני במדות ובדרך ארץ:

אמנם כוונת התנא כי כל המדות והד"א אשר יקנה האדם מעצמו ומשכלו בדרך אנושית אינו נערך כלל בערך הדרך ארץ הנלמד מתורתנו הקדושה וכמו שמצינו בדברי רז"ל פעמים רבות למדה תורה ד"א וכו', ולהיות הדרך ארץ הנלמד מד"ת גדול בכמות ובאיכות נוכל לומר שאם אין תורה אין ד"א כי אפילו שקנה אותו הדרך ארץ האנושיי ושכליי אינו נערך לכולם לפני הד"א התורני והוה ליה כמאן דליתיה, ואמר אם אין ד"א אין תורה כלומר אף אם אמרנו שאינו נערך לכלום הד"א השכליי עם כל זה הוא מפתח ומבוא לתורה אשר ממנה יבא הד"א התורניי שאם אין ד"א כלל ועיקר באדם אפי' השכליי לא יוכל להשיג התורה וז"ש אין תורה והוא ע"ד שמעו מוסר וחכמו ואל תפרעו ששמעתי בו שבתחלה יקנה המוסר שהוא הד"א ואח"כ וחכמו, ואל תפרעו כלומר אל תעשו למפרע:

ואפשר עוד שכוון להשמיענו גודל עון ביטול תורה כי על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי, וז"ש אם אין תורה כלומר אם ראית בימיך שאין מי שיעסוקן בתורה דע לך בוודאי שיתבטל מן העולם אפי' מה שהוא ד"א להיות כי ד"א הוא שהשמים יתנו טלם והארץ תוציא צמחה וגנה זרועיה תצמיח ובעון ביטול תורה הקב"ה מבטל הטבע והד"א וכמו שאמר הכתוב והיו שמיך אשר על ראשך נחשת והארץ אשר תחתיך ברזל וכן טבע ודרך ארץ הוא שהאוכל כדי שביעה הוא שבע וכשמתבטלת התורה אומר ואכלתם ולא תשבעו וזה מפני כי לימוד תורה כנגד כלם. ואמר אם אין דרך ארץ אין תורה כלומר ואם ראית שאפי' הד"א נתבטל מן העולם וימנעו הרביבים ומטר לא היה אל תתמה ותאמר על מה עשה ה' ככה כי ראית היסורין ופשפשת במעשה העיר ולא מצאת בהם עבירות שיהיו ראויים לאותו העונש מדה כנגד מדה יתלה בביטול תורה, וכיוצא בזה אמרו ז"ל אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה כלומר פשפש ולא מצא בו עבירות שיהיו מדה כנגד מדה לאותו העונש החמור יתלה בביטול תורה לפי שכל מין עונש שיבא על עון ביטול תורה הוא מדה כנגד מדה לפי שהיא שקולה כנגד כל המצות, וא"א לפרש פשפש ולא מצא כלל כי אין אדם צדיק בארץ וגו' אלא הכוונה פשפש ולא מצא כמו שאמרנו:

ואפשר עוד לפרשו שהשמיענו שהתורה והד"א א"א להתקיים זה בלא זה וזה שאמר אם אין תורה אין דרך ארץ כלומר אם האדם קנה מדות טובות ודרך ארץ ולא למד תורה כל אותו הד"א יבוטל ויוסר ממנו מפני שאין עמו התורה כי התורה תקיימנו בידו וכמו שאז"ל זקני עם הארץ כל זמן שמזקינים דעתם מטורפת עליהם וכן אם אין ד"א אין תורה שאפי' אם האדם למד תורה ואין בו ד"א עמה אותה התורה שלמד תשתכח ממנו ועשה תעשה לה כנפים, ולכן אמר הכתוב שמעו מוסר וחכמו כלומר לא תפרידו זו מזו ואל תפרעו כלומר אל תבטלו אותם כי אם לא תשמעו רק הא' אפי' היא עצמו תבוטל ממך כי יפה ת"ת עם דרך ארץ. ואפשר עוד לפרש בשנאמר שד"א האמור בכאן הוא על המלאכה וכמו שאמר רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא אומר יפה ת"ת עם ד"א ופשט דבריו נראין שמדבר על המלאכה שכן אמר בסוף דבריו וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה לכן נראה דדרך ארץ דקאמר לעיל מניה על המלאכה קאמר, ואפשר שגם ר' אלעזר קרא למלאכה ד"א ואמר אם אין תורה אין ד"א כלומר אם לא יעסוק האדם בתורה כלל רק כל היום יעסוק במלאכתו אין ד"א כלומר שלא יראה סימן ברכה מאותה מלאכה לעולם כאילו לא עשאה כי כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין ומלאכתו מתברכת וכן אם יומם ולילה לא ימוש ספר התורה מפיו ואינו רוצה לעסוק במלאכה גם זו רעה חולה כי אם אין ד"א אין תורה כי כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה לכן צריך לאחוז בזה וגם מזה שהיא המלאכה אל תנח ידך כי שניהם כאחד טובים:

והחסיד ז"ל פי' אם אין תורה אין ד"א וכו', כוונת ר"א בכאן הוא מנהגו של עולם זריעה קצירה שכיבה קימה בנין בתים אכילה שתיה ויתר מנהגו של עולם יאמר כי לא ברא הש"י אלו הדברים כלם על מה שהם עליו זולתי שיהיו נושאי התורה כי היא קדמה לעולם כאמרה ה' קנני ראשית דרכו ואמרו במסכת שבת במרע"ה שאמר למלאכים כתוב בתורה כבד את אביך כלום אב יש לכם תורה מה לכם. והוא מאמר התנא אם אין ד"א אין תורה. אם אין יראה אין חכמה כי אין חכמה אמתית רק מי שחכמתו וציורו נראה מפעולותיו היא החכמה האמתית כי ימצא חכם גדול בתורה ואיננו חכם ויש שאינו יודע אות אחת והוא חכם גדול, ולז"א כיון שראשית חכמה יראת ה' אם אין יראה אין חכמה וראינו אשה שנמסרה להריגה לקדושת הש"י הנה היא החכמה באמת וראינו אדם גדול בתורה היה להפך וזה אינו חכם כי אם אין יראה אין חכמה עכ"ל:

עוד מצאתי שכתב הרב ר' ישראל, אם אין תורה אין ד"א כלומר כשתראה אדם שאין בו תורה לא תשאל אם יש בו ד"א כי בודאי אין בו. ואם אין בו ד"א לא תשאל אם יש בו תורה כי ודאי אין בו כי התורה עם טוב המדות הם נקשרים וכן כתיב קרבו רודפי זמה מתורתך רחקו ומכלל זה אתה שומע כי המתקרבים לתורה מתרחקים מרודפי זמה עכ"ל. אם אין חכמה אין יראה וכו', בענין היראה כתב הר"ן שיש ממנה יראת המעלה כי בצייר האדם רוממות הש"י ומעלתו יפחד ויירא מלפניו וזו תקרא יראה מאהבה. ויש מין אחר מהיראה והיא יראת העונש כמש"ה מגורת רשע תבואנו עכ"ל. ואפשר שבזה יובנו דברי ר"א שאמר אם אין חכמה אין יראה על היראה הפנימית מאהבה שזו לא תושג כ"א מצד שלמד החכמה האלהית ממנה הכיר וידע גדולתו יתברך ורוממותו, ועל יראת העונש אמר אם אין יראה אין חכמה כלומר אם לא תקדם יראה באדם לפחות יראת העונש א"א שישיג החכמה כי צריך שיראת חטאו תהיה קודמת לחכמתו ובזה ל"ק רישא לסיפא:

ואפשר לפרש דבריו מסכימים עם מה שפירשנו במשנת ר' חנינא בן דוסא כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וזה כי יש שני מיני יראה והם יראה בכח ויראה בפועל ועל היראה אשר הוא פועל שמקיים המצות במעשה ובפועל על זאת אמר שאם איו חכמה תחלה אין יראה כי אין בור ירא חטא ועל היראה אשר היא בכח והיא קבלת עול מלכות שמים עליו ללמוד ולעשות על יראה זו אמר אם אין יראה אין חכמה כלומר שאם לא תקדם יראה זו קודם החכמה כי יראה זו אינה צריכה אל החכמה אין חכמה ואין חכמתו מתקיימת. ואפשר ג"כ לפרשו ע"ד מה שפירשנו באם אין תורה אין ד"א וכו' והענין הוא שאמר שהחכמה והיראה אחים הם ולא יתפרדו וכמו שקיום הבשר הוא המלח ובלא מלח תסריח כן קיום היראה היא החכמה ואם אין חכמה אין יראה כלומר אפי' שכבר קנה קנין היראה עם כ"ז תתבטל ממנו לפי שאין עמה חכמה שהיא המקיימה וכן להפך שאם אין יראה אין חכמה כלומר שאפי' שקנה החכמה הו"ל כמאן דליתא כי בהכרח תשתכח ממנו כיון שאין עמה היראה שהיא המלח שלה:

ואפשר עוד שכוון להשמיע ולהודיע לאדם שאם ראית איש שיגע בתורה ולא מצא דע לך שזה האיש הוא רשע ובקרבו ישים ארבו ולכן לא מצאה החכמה מנוח לכף רגלה כי בקרב כסילים תודע ואם לא למען זה בודאי שהיה משיג החכמה כי יגעת ולא מצאת אל תאמן וז"ש אם אין חכמה אין יראה והביא ראיה לדבריו מהחלוקה האחרת כי ידיעת ההפכים אחת וזה כי לעולם ראית בעיניך שאם אין יראה אין חכמה כלומר כי מי שהוא רשע גמור לא ימצא במציאות שיהיה חכם כי הרשע שבו משיב חכמתו אחור ודעתו יסכל כי פושעים יכשלו בם כמאמרם ז"ל וא"כ כיון שאתה רואה שאם אין יראה והוא רשע אין חכמה כן א"א שיהיה צדיק וע"ה וכיון שהוא יגע וטרח בחכמה ולבסוף העלה חרס בידו בודאי שאין בו יראה. אם אין דעת אין בינה, דעת יקרא ההבחנה בין טוב לרע ולברור אוכל וסולת מתוך פסולת ולהיות מבחין בין מר למתוק ובינה תקרא להיות מבין דבר מתוך דבר ואמר התנא אם אין דעת אין בינה כלומר אם אין דעת לברור הישר איזו היא הסברא הישרה אפי' שיהיה מבין דבר מתוך דבר ונבון אין כאן בינה וכמאן דליתא דמיא כיון דלית ליה ברירה אפשר שיבחר ברע וימאס בטוב ולא תועיל לו הבינה כלל, ואם יש לו דעת להבחין בין טוב לרע וידע למאוס ברע ובחור בטוב אבל אין תבונה בו להבחין דבר מתוך דבר, גם זה איננו שוה כי מה תועיל לו הדעת להבחין בין טוב לרע אחר שהוא אינו יודע לחדש שום חידוש מעצמו ולהבין דבר מתוך דבר ואם לא ישמע מאחרים להבחין בדבריהם הטוב והרע אינו יודע להבין מעצמו וא"כ הו"ל אותו הדעת כמאן דליתיה:

ואפשר עוד לפרש בשנאמר כי דעת יקרא הבקיאות והגרסא בתורה שבע"פ וע"ז תקנו ואמרו אתה חונן לאדם דעת והיא חנינה מאתו ית' כי אוקומי גרסא סייעתא דמן שמיא, ובינה תקרא בשני פנים. א' להבין דבר מתוך דבר. ב' להבין הדבר עצמו שגורס לידע פירוש והבנת הענין ואמר התנא אם אין דעת אין בינה כלומר אם אין לאדם ידיעה ובקיאות גדול בכל התורה אין בינה כלומר לא יוכל להבין דבר מתוך דבר וכמו שאז"ל ליגמר איניש והדר ליסבר והטעם כי דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר ואמר אם אין בינה אין דעת כלומר שאם אינו יודע להבין דבר מתוך דבר אותו הבקיאות שידע כמאן דליתא דמי שאין מועיל לחדש חדושים בתורה. וגם אפשר דאיירי במין הבינה השנית שאמרנו שהיא להבין הבנת הדברים ולזה כוון במ"ש אם אין בינה אין דעת כלומר אם אין בינה ואינו מבין האדם פי' אותו הדעת והבקיאות ששונה ואין בו זולתי קול דברים לבד מה יועיל לו אותה הבקיאות וז"ש אין דעת והו"ל כמאן דליתיה:

ואפשר שדעת יקרא ידיעה עליונה שיש בו השגה כענין ודעת אלהים תמצא כי הוא משיג ידיעת האלהית ומגלין לו רזי תורה ומודיעין לו מלמעלה. אמנם בינה הוא מה שמחדש מתוך פלפולו וחדודו שמבין דבר מתוך דבר ואמר אם אין דעת אין בינה כלומר לא יחשוב האדם כי כל מה שהוא מבין מתוך פלפולו כי בכח ידו עשה והכל מתבונתו כי א"א שלא יהיה שם מעורב קצת מה שגילו לו מן השמים וכן אם אין בינה אין דעת שאין מגלין רזי תורה אלא למי שיש בו בינה כענין יהב חכמתא לחכימין וגם כשהי"ת מודיע לו הדברים אם אין תבונה בו להבין גמר פשר הדברים שהם מודיעים אותו אין דעת כי א"א להודיע לאדם כל הדברים בפרטי פרטים אלא ראשי פרקים לבד ומניחים קצת מה שיבינהו האדם מאליו:

ורבינו יונה ז"ל פי' אם אין דעת אין חכמה הוא מה שלומד מאחרים בינה שמוציא דבר מתוך דבר כדמיון דעת מה שמשיג מדעתו וז"ש אם אין דעת אין בינה כי מאחר שאין לו השגה לדעת עצם הדבר מדעתו איך יוציא ד"א מדמיון שהדעת קודמת לבינה. ואם אין בינה אין דעת אם אין בו דעת להבין הדבר מדמיון ד"א, מחמת שאין לו דעת שלמה להשיג ולדעת עצומו של הדבר ההוא. אם אין קמח אין תורה לפי שצריך לחזר אחר פרנסתו. ואם אין תורה אין קמח כי מאחר שאין בו תורה אין תועלת הקמח עולה בידו שאין אדם מועיל לו העושר אלא כדי שיהיו צרכי גופו מצויים ויהיה לו פנאי לעסוק בתורה וכיון שאינו עוסק בתורה למה זה מחיר ביד כסיל עכ"ל:

וה"ר אפרים ז"ל כתב אם אין דעת אין בינה וכד"א אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך ואומר אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא ואומר לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה עכ"ל:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל פי' אם אין דעת אין בינה הדעת נאמר על הדעת המוטבע בו וההבנה שנתן לו בעת יצירתו ולכן ייחסו בה אנשי כנסת הגדולה ל' חנינה באמרם אתה חונן לאדם דעת לרמוז שהדעת אינו מהשתדלות האדם אלא מחנינתו יתב' בעת היצירה, והבינה היא הבאה לאדם מצד השתדלותו בלמוד ובחקירה וכאז"ל ומלמד לאנוש בינה כי זה בא דרך לימוד ואע"פ שכללו כולם בסוף דבריהם במלת חנינה באמרם וחננו מאתך דעה בינה וכו' אמרו זה דרך כלל להיות לנו עזר אלהי בכולם, ועל זה אמר אם אין דעת שאם אין לו הבנה מעיקרא לא ישיג בלמודו כלל ואע"פ שאפשר שיושג בטורח גדול על רוב בני אדם הוא מדבר. ואם אין בינה אין דעת כלומר לולא שכוונתו יתברך היתה בשעת יצירתו כדי שישתדל להשיג בדרך לימוד מה שאפשר לו להשיג לא היה נותן בו דעת מעיקרא, אם אין קמח וכו' קמח נאמר על דקות המזונות וכמו שאז"ל כשאמר לו הקב"ה לאדם וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה אמר אוי לי אני וחמורי נאכל באבוס אחד כיון שאמר לו בזעת אפיך תאכל לחם נתקררה דעתו. וז"ש אם אין קמח אם לא היו מזונות האדם דקים לפי דקות חומרו אלא כשאר ב"ח לא הי' מגיע ומשיג שלימות התורה, ואם אין תורה אין קמח כלומר לולא שהיתה כוונתו יתב' כדי שיעסוק בתורה לא הזקיקה חכמתו יתב' להיות מזונותיו נבחרים כי היה אז מעלתו לבטלה. וכוון בזה להיות האדם מתעורר על מעלת מציאותו בנבראים השפלים שלא היתה לחנם ויזרז עצמו להשלים כוונת מציאותו עכ"ל:

אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח. נקט אם אין קמח להשמיענו אגב אורחיה כי אין התורה מתקיימת בעדונים ובמאכלים רבים כי כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ולכן לא נקט אם אין מזונות אין תורה להשמיענו כי די לו בקמח לבד ועוד השמיענו שנית כי אין התורה מתקיימת אלא במי שמזונותיו מזומנים לו על דרך שאז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן כי היה המזון מוכן ומזומן להם ולא היו מתבטלים אפי' שעה אחת ולכן לא אמר אם אין חטים אין תורה אלא קמח שקרוב היותר הנאתה. ואמר עוד אם אין תורה אין קמח ואף שאנו רואים כמה הארצות בתיהם מלאים כל טוב אותו הקמח אינו קמח רק חשוב כעפרא דארעא לפי שכל הארץ וכל אשר עליה לא נבראו אלא בשביל התורה שנא' בראשית ברא אלהים וגו' ואז"ל בשביל התורה שנקראת ראשית ולכן כשהאוכל הוא בן תורה אז מתקיימת כונת בריאת הקמח ואם אין תורה אין לו חשיבות קמח:

ואפשר עוד לפרש שרצה התנא ללמדנו אופן לימוד התורה כדי שירד לעומקה של הלכה וזה צריך שידקדק היטב בכל מה שהוא לומד צריך שיטחון אותו הדק היטב בקושיות והויות טחון היטב עד אשר דק ויעשנו קמח ואחר שעיין ותירץ צריך שידחה הקודם קודם עד שיבא עד תכונת הדברים ויעמוד על האמת וכמו ששמעתי בפירוש פסוק החכם יענה דעת רוח וגו' ר"ל כשישאלו ממנו דבר אף אם כשהוא משיב הוא משיב על נכון ועונה ברוח דעת וז"ש יענה דעת רוח אעפ"כ לא על נקלה מיד השיג האמת הזה כי מעיקרא בתחלת עיונו מלא קדים בטנו ועלו ברשת עיונו האמת והכוזב יחדו אלא שאח"כ הוא מברר הטוב טוב ואז אחר כל אלה הדברים לבבו יבין עומק ההלכה ושב ורפא לו. אמנם אם אין קמח אין תורה כי אפי' עשאה כסולת עדיין לא הגיע לעומקה של הלכה לפי שבתוך הגרעין של סולת שמה כמוס סוד מסודות התורה ואלו טחנו היטב עד אשר דק כקנוח היה מתגלה אותו הסוד לחוץ ולפי שלעשותו קמח צריך שיהיה לו בקיאות בכל התורה כלה כדי להקשות ממקום זה למקום אחר להבין הדבר על מתכונתו לכן חזר ואמר אם אין תורה אין קמח שאם לא למד תורה הרבה לא יוכל להקשות כל הקושיות וא"א לטוחנו היטב ולעשותו קמח:

ואפשר עוד לפרש לפי שידוע שיש שני מיני קמח הא' הוא של זה העולם שהוא גשמי והוא למזון הגוף, ויש אחר לעוה"ב והוא מזון הנפש ועל המזון של העוה"ב מכרזת התורה ואומרת לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי. ואצלי ביאור הכתוב הוא כשנדייק כי כפי הראוי וטבע הלשון הול"ל לכו לחמו מלחמי ושתו מיין במ"ם לא בבי"ת אמנם הודיענו ההפרש שיש בין המזון הגשמי לרוחני שהמזון הגשמי החסרון נרגש בו כי כשיזמין האדם אורחים יצדק בו אומרו לכו לחמו מלחמי לפי שאוכלים ממש בפועל מקצת מן הלחם אמנם המזון והלחם הרוחני אפי' שאוכלים ונהנים ממנו לא מפני זה אותו השיעור שאכלו חסר מן הסעודה רק הם אוכלים ונהנים ולא יחסר מן הלחם כלל. ולכן אמר בלחמי בבי"ת שמורה שכל מה שאוכלים אוכלים בלחם ובסעודה והלחם במקומו עומד כבראשונה לא יחסר כל בו. הכלל העולה לנו כמו שיש בעוה"ז קמח למזון הגוף כך יש קמח בעוה"ב למזון הנפש, ואמר התנא הב' חלוקות אם אין קמח אין תורה כלומר אם אין קמח בזה העולם רק רעב בארץ אין תורה כי אם אין לו מה יאכל היאך יעסוק בתורה, וכמו שהוא מוכרח שאם אין קמח אין תורה כך דע לך שאם אין תורה ולא עסקת בתורה בזה העולם אין לך מזון וקמח לנפש לעוה"ב כי מי שלא טרח בע"ש מה יאכל בשבת ועל אותם שלא עסקו בתורה בזה העולם עליהם נאמר הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו:

ורבינו עובדיה ז"ל פירש אם אין תורה אין קמח מה יועיל לו הקמח שבידו הואיל ואין בו תורה נוח לו שלא היה לו קמח והיה מת ברעב עכ"ל:

ורשב"ם ז"ל פי' אם אין תורה כל אדם שאין לו תורה אע"פ שיהיה לו עושר וכבוד אינו נחשב לכלום אלא נמשל כבהמות נדמו וכן אמרו רז"ל וזאת התורה אדם מי שיש בו תורה הוא אדם ואם אין בו תורה אינו אדם. ועוד שאם אין בו תורה אין ראוי לאכול קמח אלא קוץ ודרדר ועשב השדה וכן נגזר על אדם הראשון כשחטא אלא שעשה תשובה וזלגו עיניו דמעות ואמר אני וחמורי נאכל באבוס אחד עד שקבל הקב"ה תשובתו ואמר בזעת אפיך תאכל לחם ועוד דרשו עם הארץ אסור לאכול בשר שנאמר זאת תורת הבהמה והעוף עכ"ל:

וה"ר ישראל פירש אם אין קמח אין תורה כלומר אם כל העולם יסכימו לרדוף אחר עבודת לימוד התורה והחכמות ולא יטו לבם לרדוף אחר עבודת הארץ לזרוע ולנטוע וכיוצא בו מצרכי האדם יאבדו ולא תתקיים התורה כי האדם מדיני בטבע ואי אפשר לו להתקיים גופו אם לא בשתוף העולם כאז"ל ראה בן זומא אוכלוסין בהר הבית אמר ברוך שברא כל אלו לשמשני כמה יגע אדם ראשון ולא טעם מלוגמא אחת עד שזרע וקצר ועמר ודש וזרה וכבר וטחן ורקד ולש ואפה ואחר כך אכל ואני עומד ומוצא כל אלו לפני, כי לולא סיוע בני האדם קצתם עם קצתם בחילוף מלאכתן לא היתה העמדה לישוב ולא ללמוד התורה ואלו היו כולם חכמים לא היו חורשים וזורעים מצרכי האדמה כ"ש שאר צרכיו כמו התפירה והבנין וכמוהו הרבה א"כ אין קיום לעולם אלא שיהיו קצת בני האדם כבהמות ממזג עבה חזקים שיהיו מוכנים לחרישה ולקצירה ולבנין ולשאת משא על כתפיהם כבהמות ואותם ודומיהם יכינו טרף למתעסקים בתורה ובחכמות. ולז"א אם אין קמח אין תורה וכיוצא בזה אלו יהיו כל העולם זכרים לפי שהם מעולים מן הנקבות אם כן לא היה מתקיים העולם. וכן אם אין תורה אין קמח אלו הסכימו כל העולם לעזוב התורה והחכמה ולהתעסק בצרכי הגוף בלבד יאבד סידור העולם ויפסד כל ענינו כאז"ל התורה נקראת לחם כמש"ה לכו לחמו בלחמי וכשם שאי אפשר לעולם בלא לחם כך אי אפשר בלא תורה שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו' עכ"ל. נראה מדבריו ז"ל שכוונת אומרו אם אין תורה אין קמח כלומר אם חסר התורה מן העולם חשוב כי אין קמח והלחם הוא שחסר שכמו שאי אפשר בלא קמח כן אי אפשר בלא תורה כי היא קיומו של עולם:

ולב אבות כתב ז"ל ושמעתי מדקדקים למה לא אמר אם אין חטים או אם אין לחם אלא אם אין קמח ואמר שירצה שאין צריך שיהיה כל כך עשיר שיהיה לו חטים רבים לימים הרבה, וגם לא יסתפק בכל כך מעט לחם כמו לחם ליום אחד או לשבוע אחד שעליו נאמר והיו חייך תלואים לך מנגד וגו' אלא באמצע שתי אלה שיהיה לו קמח לקצת ימים מוכן לעשות ממנו לחם וגם שאר תבשילין הנעשים מקמח עכ"ל. ומצאתי כתוב אם אין קמח אין תורה כי כל אדם שאין לו אומנות שאין לו לחם ואינו יכול להתפרנס מאומנותו אע"פ שיהיה חכם ונבון וירא שמים אי אפשר שלא יחטא מחמת חסרונו או יקח שוחד או יחמוד של אחרים או יגנוב ויגזול והיה כי יחטא לאחת מהנה שאין בו תורה שלמה. ושמעתי מהחכם השלם הרב רבי משה אלשיך יצ"ו שכוונת התנא להוציא מלבות בני אדם שאומרים טענה למה אינם עוסקים בתורה לפי שהם טרודים בבקשת קמח ומזון וטרף לביתם ואין להם פנאי לעסוק בתורה. וזה שאמר אם אין קמח אין תורה כלומר כל העולם אומרים אם אין קמח אין תורה וחושבין זה להתנצלות ואמר שהאמת הוא להפך כי בטול התורה היא היתה סיבה לביטול הקמח וזה שאמר אם אין תורה אין קמח והביטול תורה היא היתה סבה שאין קמח:

תחלה צריך לידע למה המשיל האדם לאילן ולא לדבר אחר, ואפשר לפי שהאדם הוא כמו אילן וכמו שאמרו ז"ל שדומה לאילן נטוע במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה. ויובן נטיעת האדם בשנדע שנטיעתו הפך נטיעת שאר האילנות כי האילן שרשו נטוע בארץ ונופו וראשו בשמים כלפי מעלה והאדם שרשיו נטועים בשמים וכאלו ראש האדם הוא שורשו ושערותיו שרשים נטועים בשמים ושואבים השפע העליון ובא מדרך ראשו ומתפשט ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו אשר הם הענפים וצוה השי"ת רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידין כי אלו המצות הם המים המגדלים את הענפים וכשהאדם מעשיו מרובין מחכמתו כאשר נבאר בע"ה אז יש להם יניקה רבה לענפים והוא כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו וגו' ואם מעשיו מועטין אז יהיה כערער בערבה וגו'. עוד צריך להבין כי הנה הפסוקים שהביא כאן לראיות אין ענינם בזה כלל כי למעלה אמר כה אמר ה' ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו והיה כערער וגו' ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו והיה כעץ שתול על מים וגו'. הרי לך מבואר שלא בא משל העץ כי אם לבוטח בה' ולאשר איננו בוטח ואיך יוכיח בזה ר"א בן עזריה ענין חכמה עם המעשים, וכבר הקשה הרי"א ז"ל זאת הקושיא, ואפשר כי האדם אשר חכמתו מרובה ממעשיו מורה בזה שאין תורתו לשמה רק להתגדל בעיני בני אדם ושם בשר זרועו כי הוא מפואר בעיניהם וכל אחד מהנה אותו בגופו ובממונו לסבת תפארת חכמתו כי רבה היא, אמנם מי שמעשיו מרובים הכל שונאים אותו אם מפני שמוכיח את העם כשרואה אותם עושים דברים אשר לא כדת והוא מקנא קנאת ה' צבאות וישבר מתלעות עול ואם מפני שבמה שעושה לפנים מן השורה היא הוראה כאלו כל שאר העם שאינם עושים כך הם רשעים ולכן מקנאים בו. ולכן מי שחכמתו מרובה ממעשיו עליו נאמר ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו. אמנם מי שמעשיו מרובין מחכמתו שם בטחונו בה' ומסתפק במה שמצא חן בעיני ה' ואינו חושש אל הבריות המלעיגים עליו ועליו נאמר בודאי ברוך הגבר אשר יבטח בה' כי אין לך בוטח בה' גדול מזה. ואמר כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין שעשה המעשים שורש והחכמה ענפים ולכאורה הדבר הוא להפך כי החכמה הוא שורש אל המעשים והמעשים היוצאים מאותו שורש ענפים וכן אז"ל אין בור ירא חטא ולא ע"ה חסיד וכן אז"ל שהלמוד מביא לידי מעשה נראה שהלימוד שורש והמעשה הוא ענף יוצא מן השורש. ואפשר לתרץ עם מה שכתבתי למעלה כי יש יראה בכח והוא קבלת עול מלכות שמים שהוא מקבל עליו לשמור ולעשות כל דברי התורה לכשידעם ועל יראה זו נאמר ראשית חכמה יראת ה' וגם שיראת חטאו וכו'. אמנם יראה בפועל והיא מעשה המצות ע"ז נאמר אין בור ירא חטא וגם שהלמוד מביא לידי מעשה בפועל ולכן כיון שיראת ה' אשר היא בכח ובמחשבה היא סבה ושורש להוציא החכמה והחכמה היא כמו ענף היוצא ממנה א"כ כל מציאות יראת ה' בין היראה שהיא בכח ובמחשבה בין היראה המאוחרת ובאה אחר החכמה כולם יצדק בהם לקוראם שרשים לחכמה והחכמה ענפים. וזה כי ידוע שתחלת המחשבה הוא סוף המעשה וכיון שתחלת המחשבה אשר חשב ליראה את ה' ולשמור את מצותיו הוא בעצמו סוף המעשה אשר עשה וקיים אח"כ וכיון שהיראה אשר היתה בכח ובמחשבה היא היתה שורש לחכמה והחכמה ענף יוצא ממנה א"כ גם סוף המעשה יקרא שורש החכמה והחכמה ענף. אמר עוד והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו ובנמשל הוא שהאדם אשר חכמתו מרובה ממעשיו הרוח באה הכונה על מלאך המות כי עושה מלאכיו רוחות ובאה ועוקרתו כלו' שעוקרת אותו מן העולם והופכתו על פניו לפי שיש שני מיני עקירה באילן, אחד הוא שהרוח בא ומפילו לארץ וכל ענפי האילן הם מונחים ע"ג קרקע אמנם השרשים אף אם התנענעו ונתדלדלו עם כל זה עדיין נשארו טמונים תחת הקרקע, ויש מין עקירה אחרת שנעקר לגמרי וענפיו ירדו לארץ והרי זה הפוך על פניו שהשרשים מגולים לעיני השמש והירח, וכן בנמשל שבשעת מיתתו אז מגלה השי"ת חרפתו בקהל והשרשים מועטים שלו מתגלים לעין כל כדי שידעו כל העולם כי בעונו מת על אשר היו שרשיו מועטין ומן ה' סר לבו ואף אם היה מראה סימני טהרה כחזיר בחכמתו אשר התחכם היה נאה דורש ואינו נאה מקיים כי שרשיו מועטין ולזה כדי שלא יתחלל שם שמים בעקירת חכם זה שנעקר מן העולם לזה השם יתברך הופכתו על פניו ומראה חרפות אשפות מורשי לבבו כדי שכולם כאחד יעידון יגידון כי צדיק הוא וצדק דינו. והביא ראיה ואמר שנאמר והיה כערער בערבה וגו' ואין להקשות כי אין בפסוק לא רוח ולא עקירה ולא הפיכה על פניו, כי הכל מפורש בפסוק וזה כי ערער הוא יחידי לשון ערירי, בערבה לשון מישור, והענין הוא זה כי באילן הזה איכא תרתי לריעותא והם סבה להיות בא הרוח ועוקרתו חדא להיותו ערירי ויחידי כי כשיש הרבה אילנות סמוכין זה לזה אין הרוח יכול ליכנס ביניהם ואי אפשר לרוח שיעקור אפי' אחד מהם כי כל אחד סובל מעט מן הרוח וכל אחד מגין על חבירו אמנם כשהוא ערירי ויחידי אז כל ארבע רוחות שבעולם באות ונושבות בו ועוקרין אותו. ועוד שנית שאלו היה נטוע בין הרים וגבעות הם היו מגינים על האילן כי הרוח מכה בהרים ובגבעות וכשאחר כך הוא מגיע לאילן אין בו כח לעקור האילן אמנם עתה שהוא נטוע במקום מישור אין מי שיגן על האילן וכשבא הרוח מארבע פנות העולם מכה בכל כחו באילן ועוקרתו הרי שהעקירה היא רמוזה בפסוק במ"ש והיה כערער בערבה ומרישיה דקרא משתמע סיפיה שמה שהמשיל הבוטח בה' לאילן ששרשיו מרובין כמו שאמר והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו לא כוון להודיענו רבוי שרשיו אלא על ענין מקומו שלא יזיזו אותו ממקומו כי אין תועלת בהודעת ריבוי שרשיו אלא להודיע שהוא מושרש בעצם בארץ בל יסע יתדותיו נצח וכל שרשיו בל ינתקו כי להודיע שמפני ששרשיו מרובין יהיה עלהו רענן ולא ימיש מעשות פרי הרי הוא מפורש בפירוש בפסוק ובודאי שלא באו להודיענו היות שרשיו מרובין רק שהודיענו סיבת קיומו בארץ שאפי' כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו. ודמיון היותו כערער בערבה בנמשל שהוא לבדו ישאהו הרוח רעה ותהא מנשבת כדמיון הערער בערבה ואין מי שיגן עליו ולא יראה כי יבא טוב שלא יראה בטוב ירושלים ונשמתו תלך לגיהנם וז"ש ושכן חררים במדבר כי פירוש חררים מענין שרפה כמו ועצמי חרה מני חורב, ארץ מלחה לא תשב שנפשו תשאר אבודה לגמרי. אמנם כל שמעשיו מרובין מחכמתו שמקדש עצמו במותר לו דומה לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין שאפי' כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו כלומר אפי' שיקטרגו עליו כל המקטריגים שבעולם לא יזיזוהו ממקומו שנאמר והיה כעץ שתול על מים, ההפרש שבין שתול לנטוע הוא שנטיעה היא הנטיעה הראשונה ועוקרים אותו משם ושותלים אותו במקום אחר נמצא שפעם האחרונה היא היא השתילה כן יהיה איש זה הישראלי כעץ שתול שלא יעקר עוד לחזור בעולם הזה אלא ילך לקץ וינוח ויעמוד לקץ הימין. ואמר והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו אף שהמשלנו החכמה לענפים מפני שהיא יוצאה משורש היראה בכח עם כל זה בבחינה אחרת היא נמשלת למים כי אין מים אלא תורה אשר הם מצמיחים ומולידים המעשים אשר הם נקראים שרשים כי הלמוד מביא לידי מעשה והאיש הזה יהיה דומה לעץ שהוא שתול על מים והכונה מקום פלגי מים אשר הם מים מועטים וכשהוא משלח שרשיו לא ישלחם כערך המים המועטים אשר הוא שתול בהם רק כאלו היה נטוע על יובל אשר הוא מקום מים רבים וכן משמע מתרגום יונתן בן עוזיאל כי תרגם שתול על מים שתול על מבוע דמין, ועל יובל תרגם ועל נגדין והם המים הנמשכים אשר מרוב רבויים הם נמשכין למרחוק. וגם כן אפשר כי לשון יובל הוא לשון הולכה כמו ביום ההוא יובל שי לה' צבאות שהם מים כבירים שוטפים ומובילים כל מה שנופל בתוכן וזה אשר מעשיו מרובים מחכמתו והוציא שרשים יותר מן המים אשר בו כי החכמה מעוטה ושרשיו מרובין כאלו היה בו חכמה רבה כדמיון מי הנהר והיובל כמו שפירשנו. ואמר ולא יראה כי יבא חום הכונה כי כשיבא איזה חום או צרה הוא לא יפחד אלא הרשעים שהם נמשלים לחציר גגות וכחציר מהרה ימלו. ואמר עוד והיה עלהו רענן על עושרו ונכסיו אשר הם כדמיון העלה לאילן כי כמו שהעלה לאילן הוא מכסהו אשר עליו מלמעלה ומתכסה בו למחסה ולמסתור מזרם וממטר כן האדם מתכסה בצל הכסף. וז"ש והיה עלהו רענן כלומר שעושרו ונכסיו דשנים ורעננים יהיו ובזה ובשנת בצורת לא ידאג כי לא יחסר לחמו נתן מימיו נאמנים. ואמר ולא ימיש מעשות פרי כל אילן יתן פריו בעתו לבד והאילן הזה לא ימיש מעשות פרי בכל עת ובכל רגע בקיץ ובחורף יהיה עושה פרי ומחדש טובו בכל יום תמיד וכן זה האיש לעולם יהיה פרה ורבה ולא ימיש מעשות פרי בבחרותו ובזקנותו ובן מאה שנה יוליד וגוי וקהל גוים ממנו יצאו:

והר"ם אלשקאר ז"ל פי' הוא היה אומר וכו' וכל שמעשיו וכו'. להבין איך אפשר שישוער שיהיה המעשה יותר מן החכמה ואם לא ידע היאך יעשה מה שלא ידע אמנם הכונה שצריך נאה דורש ונאה מקיים ויזהיר מעט לאדם ויעשה הוא הרבה ויהיה נוטה לצד החסידות ואז יהיו דבריו נשמעים ויהיה דומה לאילן שענפיו מועטין והוא רמז לדיבור היוצא מפיו. ושרשיו מרובין הוא רמז למעשה שאז אין הרשעים יכולים להשיב עליו ודימה הרשעים לרוחות אשר הם השטנים והשדים אשר נקראו רוחות וזה ג"כ המתוכח עם האפיקורוס וע"כ אמר אפי' באות כל רוחות שבעולם וכו' והוא רמז לדעות הנפסדות שאינם יכולים להזיקו לפי שהוא שלם בדעותיו עכ"ל:

ורשב"ם ז"ל כתב כל שחכמתו מרובה ממעשיו וכו' המעשה דומה לשרשים לפי שהם עיקר כדאמרינן לעיל לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, ולא יראה כי יבא חום שהוא יעמוד כנגדו כמי שלא ראהו שלא יתייבש מפניו שהמים שתחתיו תמיד מקררין אותו וכל שעה עלהו לח:

והרי"א ז"ל כתב כי חכמתו נאמר על המחקר השכל אשר באדם מכח עיונו ומעשיו הם המעשים התורניים שכולל מצות עשה ומצות לא תעשה וענין התורה כולה, ואמר התנא שהאיש אשר חכמתו ועיונו כפי שכלו מרובה ממעשיו התורניים והוא הנוטה אל דרך המחקר יותר מדרכי התורה שהוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין כי האדם עץ השדה, והשורש בו היא התורה התקועה בלבו, והענפים הם התכונות וההסתכליות, וכאשר היתה חכמתו מרובה בחקירתו השכלית ומעשיו שהמה שרשיו מועטין שהם העיקרים התוריים הנה יהיה בהכרח כמ"ש רבי חנינא בן דוסא חכמתו בלתי מתקיימת לפי שמאחר שעשה עיקר מהעולה על רוחו כפי הסברא והחקירה יבא רוח מאדם אחר שיסתור דעותיו ועוקרתו והופכתו על פניו ואין חכמתו מתקיימת לפי שהיתה אל אשר יהיה שמה הרוח השכלי, ובבוא טענה אחרת יותר מיושרת מטענותיו תתבטל סברתו, ועינינו ראינו שהפילוסופים זה דרכם כסל למו שהאחד בונה מגדל וראשו בשמים והאחד סותר הרס בעברתו הגיע לארץ והכל לפי שאין לאותה החכמה שרשים אלהיים מושגים בנבואה. וזהו הפלגת המשל הזה ויופי מליצתו באמרו לאילן שענפיו מרובין שהם הסברות המחקריות ושרשיו מועטים שהם העיקרים הנבואיים אשר בתורה שהאילן אשר כזה הרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו שהוא הרוח השכלי החולק עמו שיעקור דעתו ויהפכנו על פניו, והביא ראיה ממה שאמר ירמיהו בתחלת דבריו ארור הגבר אשר יבטח באדם כלומר שהאדם הבוטח בחקירתו ושכלו מאשר הוא אדם ומה' יסיר לבו מהדרך הנבואיי התוריי שיהיה כערער בערבה וגו' רוצה לומר שלא יהיה לו על מה שיסמוך כי אם מגולה בדעתו, וזהו כערער מלשון ערו ערו, ולא יראה כי יבא טוב שלא יסמוך על האמת הנבואיי שהוא הטוב באמת, ושכן חררים במדבר ומה טוב אמרו חררים שהאיש הנסמך לדעתו הוא כדבר הנשרף והנדלק שאין לו סמיכות לחול כלל, כן הוא משולל מן האמת והחכמה והיא מגזרת ועצמי חרה מני חורב שהוא ענין הדלקה ושרפה. ולפי שאינו שתול על מים רוצה לומר מי הנבואה כ"א בארץ מלחה שהיא החקירה השכלית לכן לא תשב ר"ל לא תתקיים סברתו ודעתו כי הוא שתול בארץ מלחה ואין חכמתו מתקיימת, האמנם כל שמעשיו מרובין מחכמתו ר"ל שעושה עיקר מתורתו והוא החלק הריבוי שבו וחכמתו וחקירתו טפלה לו למה הוא דומה לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין ר"ל שמדעיו כפי החקירה הם מועטים ושרשיו התורניים הם מרובים שאז אפי' כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו והוא משל לראיית המתחכמים אין מזיזין אותו ממקומו ר"ל ממדרגת אמונתו לפי שהוא מושרש בתורתו ואינו נסמך על מחשבות דקות ושדופות קדים. והביא ראיה ע"ז מפסוק והיה כעץ וגו' שהנה אמר קודם לזה ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו כלומר שישים אמונתו בדברי השי"ת ותורתו ולא במחשבות אדם כי המה הבל, אמר שאיש כזה יהיה כעץ שתול על מים שהם רמז לנבואה כמאמר הנביא הוי כל צמא לכו למים ועל יובל ישלח שרשיו ששרשי אמונתו יהיו נטועים על התורה ועל הנביאים כי אז לא יראה כי יבא חום, והוא משל לשריפת טענת האפיקורסים. ולכן אפי' העלים שהם המצות הקלות ימצאו תמיד ברעננותם מפני שהם נזונים ממימי הנבואה האלהית וגם בשנת בצורת לא ידאג מתוקף צרות הגלות ולא ימיש מעשות פרי ר"ל לא יסיר עצמו מלקיים המנות בשלימותם שהוא הפרי האמתי לפי ששרשיו והם האמוניות התוריות הם רבות ושתולות על מי הנבואה האלהית, עכ"ל:

והחסיד ז"ל כתב כל שחכמתו מרובה ממעשיו וכו' הלומד על מנת להזהר ולעשות הוא הנקרא מעשיו מרובים מחכמתו כי כיון שתכלית למודו בעבור המעשה הוא העיקר, ואשר לא שם לבו אל המעשה זולתי אל הידיעה לבד חכמתו מרובה ממעשיו ואע"פ שעושה כל מה שיודע הכל הולך אחר הכוונה, ולז"א כי הרוח רוח האפיקורסות באה ועוקרתו והופכתו על פניו כי הניחוהו ביד מחשבותיו ולא סייעוהו מן השמים לצאת מתוך ההפכה וזה לאות מופלג על המעשה שהוא העיקר כי שכלנו קצר יד מאד מהבין הדברים על בוריים אם לא ע"י מציאת חן בעיני בוראנו יתברך ונמנע שימצא בלי המעשה הראוי אצלו יתברך, ולזה מי שכוון אל המעשה כדי לעשות רצון בוראו לבד ינחנו האל בצדקתו וירחם עליו ויכנס לחדרי הסודות ואמיתת התורה וכמעשה דאלישע אחר ור"ע כי זה כשרצה להכנס לפרדס נשען על עיונו לבד ולא מצא ידיו ורגליו ונטרד, וזה לסיבה שאמר הוא על עצמו טוב אחרית דבר מראשיתו אימתי אחרית דבר טוב כשהוא מראשיתו ומפני שראשיתו לא היה לשם שמים קרה לו מה שקרה וכמו שסיפר הוא על עצמו שתחלתו לא היה לשם שמים ואין כאן מקומו להאריך דרשהו משם. ורבי עקיבא עליו השלום נשען באלהיו כי תחלת לימודו לא היה כי אם להשיג רצון בוראו לבד והיה לו מעשה הטוב בכח וכמו שאז"ל חזייה דהוה צנוע אמרה לו אתקדש לך על מנת שתלך ללמוד תורה, סמך השי"ת עליו יד ימינו והנחהו בדרך אמת ואז"ל אף רבי עקיבא בקשו מלאכי השרת לדוחפו אמר להם הניחו לזקן זה כדאי הוא שישתמש בכבודי וזה לאות כי מצא חן בעיני השי"ת, ועליו ועל כיוצא בו אמר התנא ואפי' כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו הוא משל לרוח צרעת האפיקורסות הפורחת בין עיני הרשעים ההופכים דברי אלהים חיים ומשתמשים בכח הנכבד שבהם והוא השכל להרע ולהזיק, וכמ"ש ועוקרתו והופכתו על פניו זכר שתי פעולות רעות, האחד עוקרתו והוא קצת אחיזה שהיה לו מצד המעשים הדומים לשרשים. ואחד שמורה לו הרוח הנזכר כי המעשה שוא ודבר כזב חוזר והופכת על פניו כי החכמה שתכליתה יראת ה' נהפכת אצלו ללענה כי מצד חכמתו יזיק לאנשים ואפשר שיחזרו לאמונתו ובועט מכל וכל ומשתמש להנאת גופו, ומזה תבין דקדוק התנא שאמר שחכמתו מרובה ממעשיו והיה ראוי שיאמר כל שמעשיו מעוטין מחכמתו וכמ"ש כל שמעשיו מרובין מחכמתו אבל רמז שהחכמה שהיתה מרובה היתה סיבת מפלתו כמו שריבוי הענפים היא סיבה למהירות נפילת האילן, וכן קרה לאלישע אחר שמרוב חכמתו נטרד וגרם לו היות היסוד אשר בנה עליו רעוע והכל הולך אחר היסוד אם טוב ואם רע, ואמרו חכמי הרפואה הגוף החולה כל שתזינהו תוסיף רעה על רעתו מצד היות היסוד והגוף רעוע, עכ"ל: