מדרש שמואל על אבות ב:יג

רבינו עובדיה ז"ל פירש הוי זהיר בק"ש לקרותו בעונתו וכן בתפלה להתפלל כל תפלה ותפלה בעונתה. קבע כאדם שיש עליו חובה דבר קבוע ואומר אימתי אפרוק מעלי חוב זה. אי נמי קבע כאדם שקובע לו לקרוא פרק אחד פרשה אחת שאומר אותה בקריאה בעלמא ואינו אומרה בלשון תחנונים כאדם שמבקש רחמים כי אל חנון ורחום הוא רוצה בתחנונים ועל ידי תחנונים הוא מרחם מיד עכ"ל:

והחסיד ז"ל פירש כי מה שהזהיר על אלו השתי מצות ק"ש ותפלה הוא לפי שהם מצות מוכרחות למזון נפשו ונשמתו ולפחות לא יהיה כבן המביש אשר אמר הכתוב אוגר בקיץ בן משכיל נרדם בקציר בן מביש. וכתב שרש"י ז"ל אמר שמשלי שלמה יש בהם משל ומליצה כמו האשה הזונה שהנגלה ליזהר ממנה והנסתר להזהר מן האפיקורסות גם בזה הפסוק הנגלה להועיל לגוף ואמר שהמשכיל לא יסתפק במלאת ביתו תבואה שלא יחיה אדם בלעדה אבל גם פירות קיץ להיות ביתו מלא כל טוב והמביש אפי' מן ההכרחי לא יסתפק והנסתר להועיל לנפש דומה בדומה כי המשכיל לא יספיק לו עשות המצות ההכרחיות והכוללות כי כל היום ירדוף אחר מצות מחודשות והמביש אין צריך לומר שלא יבקשם וירדפם כי אפי' בעת שהכל רודפים אחר המצות כמו זמן התשובה בכל שנה ושנה או ק"ש ותפלה בכל יום אז הוא ישן ונרדם לכן אמר הוי זהיר לפחות בק"ש ותפלה:

ורבינו יונה ז"ל גריס הוי זהיר בק"ש יותר מבתפלה ופירש הטעם כי זמן התפלה הוא רחב עד ד' שעות וזמן ק"ש קצר כו' ותיקין עם הנץ החמה וזהו לשון הוי זהיר כי צריך זהירות גדולה:

ולי נראה שאמר לשון זהירות משום שבבקר בעת ק"ש ותפלה העצלה מתגברת על האדם שלא לקום משנתו בקיץ מפני שהלילות קצרות ובחורף מפני הצנה לז"א הוי זהיר ותדחה מעליך העצלות ותקום משנתך. ועל העצל אמר שהמע"ה כשם שהדלת תסוב על צירה כי יש זמן רב שפתחו הדלת וסובבת על צירה כן העצל יסוב על מטתו אחת הנה ואחת הנה ער ולא ישן. ועל ענין זה שמעתי בשם הרב רבי יצחק ן' לב ז"ל שאמר עד מתי עצל תשכב כלומר עד מתי תתעכב ותאחר מלשכב על מטתך בתחלת הלילה וא"ת מה איכפת לך כדי שתקום בבוקר ולא תאחר מלקום שאם תתאחר מלשכב תתאחר מלקום וז"ש מתי תקום משנתך עכ"ל. ועל ענין חשיבות התפלה אמר דהמע"ה כמו חלב ודשן תשבע נפשי כי הנה בזמן שבהמ"ק קיים ע"י הקרבנות היה נמשך אור ושפע עליון על הנשמות ואמר דוד כמו חלב ודשן של הקרבנות שהיו קרבים ע"ג המזבח כן נפשי תשבע עתה מהשפע העליון במה ששפתי רננות יהלל פי דהיינו התפלה שהיא במקום פרים. אי נמי הכוונה ושפתי רננות כל אדם ששפתיו הם שפתי רננות שמשבח תמיד לאלהיו פי יהללנו לאחרים ואני אוהבו ומכבדו אם זכרתיך על יצועי כשאני הולך לשכב על מטתי אם אני זוכר ושמתי מגמת פני לקום זה גורם לי לקום באשמורת שהוא קודם חצי הלילה כי שלשה משמרות הוי הלילה ובשתים אני קם להגות ולעסוק בתורה ואמר וכשאתה מתפלל משום דכמה פעמים האדם מתפלל והוא אינו שם כי לבו בל עמו אלא חושב מחשבות ונמצא שפיו ושפתיו הם המתפללים ולא הוא עצמו ולז"א וכשאתה מתפלל וכו' כלומר שהתפלה היא בכוונת לבך דהשתא אתה הוא המתפלל לא למען זאת תעיין בתפלתך ויעלה על דעתך לומר כי ראויה תפלתך להתקבל כיון שהתפללת בכוונה רק אל תעש תפלתך קבע כלומר שראויה היא להתקבל וחוק קבוע הוא שתקובל אלא חשוב שהוא רחמים ותחנונים ואם לא יקבלוה אינך ראוי שתקובל ואם יקבלוה הוא חסד מאתו ית' אף שלא היית ראוי ואמר רחמים ותחנונים לפני המקום משום דפעמים מראה האדם את עצמו בפני האדם כמו שאומר אותה בדרך רחמים ותחנונים ובקרבו פתלתול ועקש לבו ולפני המקום שהוא בוחן לב חוקר כליות גלוי לפניו ית' כי לבו לא נכון עמו לז"א צריך שתהיה תפלתך רחמים ותחנונים לפני המקום שהוא בוחן לבות וכליות:

ולהרב רבי משה אלשקאר ז"ל מצאתי שפי' קרוב לזה שפירשתי וז"ל הוי זהיר בק"ש ובתפלה בכלל האזהרה שלא יסמוך על תפלתו ולא ישאל כי אם מצד חסדו ית' וז"ש דוד המלך ע"ה ואני כזית רענן בבית אלהים וגו' כלומר אע"פ שאני משכים ומעריב לבית אלהים ולא ימנעני שום מעיק לא קור ולא חום דוגמת הזית אשר הוא רענן ועלהו לא יבול בקיץ ובחורף עם כל זה איני סומך על תפלתי אלא על חסד השי"ת אשר הוא עולם ועד אשר הוא קיום העולם כמו שאמר הכתוב אמרתי עולם חסד יבנה. והחסיד ז"ל פי' כן אלא שפי' מ"ש הכתוב עולם ועד הכונה כי חסד אלהים אין לו תחלה וסוף מה שאין כן זכותו שיש לו תכלית עכ"ל:

אל תעש תפלתך קבע עצה טובה קמ"ל כי האדם לא יסמוך על עצמו ועל תפלתו ואפשר שלזה רמזו ז"ל שאמרו כשעלה משה למרום הראה לו כמה אוצרות של שכר אוצר לבעלי תורה אוצר לבעלי ג"ח והראה לו אוצר אחד גדול מכולם אמר לו וזה למי ואמר למי שאין לו אני נותן לו מתנת חנם ר"ל למי שאיני רוצה לסמוך על זכותו ועל תפלתו וע"ז כשעמד משה בתפלה לפניו אמר ואתחנן לא שאל אלא מאותו האוצר שיש בו מתנת חנם:

והחסיד כתב על זה כי רבים הקשו למה לא נתקבלה תפלת משה רבינו ע"ה כיון שנתחנן ותירץ וכי המעט בעיניך ויראהו ה' את כל הארץ משל למלך שנשבע שלא יאכיל לבנו ברבורים והוציא המיץ והשקהו הנה כוונת הכניסה הראיה וכבר הראהו עכ"ל. אי נמי אמר הוי זהיר בק"ש ובתפלה דהיינו תפלת חובה שהיא חוב מוטלת עליך ואם תרצה עוד להתפלל תפלת נדבה מעצמך וז"ש וכשאתה מתפלל שהיא משלך נדבה יותר על החוב המוטל עליך לא תתפלל אותה שהיא תפלת נדבה תחלה ותעשה אותה עיקר ואחר כך התפלה שהיא חובה עליך וז"ש אל תעש תפלתך קבע וכו' כלומר שהיא תפלתך אותה שהיא נדבה לא תעשה אותה עיקר לומר אותה תחלה אלא הוי מתפלל בתחלה תפלת חובה ואח"כ תפלתך שהיא נדבה תעשה אותה לתוספת רחמים ותחנונים לפני המקום ואף אם לא תעשה אותה עיקר אעפ"כ הוא ית' יקבלנה וימלאו משאלותיך כי אל חנון ורחום הוא. אי נמי השמיענו כי אין צריך לתפלה רק זהירות לא קביעות כלומר שאם האדם רוצה לעשות עיקר וקביעות מן התפלה ולהיותו כל היום מן הבוקר עד הערב עומד ומתפלל בכל יום ויום ועושה תפלתו עיקר ותורתו טפלה ואוטם אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה וצריך האדם שיעשה תורתו קבע ותפלתו די לו זמנין תלתא ביומא ועל כן אמר שמאי בפרק א' עשה תורתך קבע ורבי שמעון השמיענו בכאן השלילה בתפלה ואמר אל תעש תפלתך קבע להאריך בה כל היום אלא קצת רחמים ותחנונים לפני המקום ונתן טעם לזה ממה שאמר הכתוב כי חנון ורחום הוא וגו' שאם הוא יתברך לא היה רחמן אפשר שהיית צריך לצעוק כל היום עד שיכמרו רחמיו עליך. ואין צריך לתפלה רק זהירות לקום בבוקר בטרם יכיר איש את רעהו. ולזה אז"ל והשכמת בית המדרש וקרוב לזה מצינו בתורתנו הקדושה שהזהיר הש"י לישראל ביום מתן תורה על ההשכמה שישכימו בבוקר ועל זה נאמר ויהי ביום הג' בהיות הבוקר וגו' כי למעלה אמר והיו נכונים ליום השלישי כי ביום הג' וגו' ואמר ליום הג' בלמ"ד ואח"כ אמר כי ביום הג' בבי"ת רצה שכוונתו ית' שהם ישכימו בבקר ליום הג' וזהו למ"ד דליום שימתינו שם לאור היום ויקדימו לו יתברך מפני כי ביום הג' עצמו כשיאור היום ירד ה' על הר סיני וראוי הוא שימצאם שם והם טעו שלא הקדימו אלא הוא ית' קדם וז"ש ויהי ביום הג' וגו' ויהי קולות וגו' הרי שבא הוא יתברך על ההר ויחרד כל העם לפי שעדיין היו במחנה והיו הם מתביישין ללכת שמה אל ההר לפי שלא קדמו כאשר נצטוו עד שבא משה והוציאם וז"ש ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה הוצרך משה להוציאם מפני שהיו עדיין במחנה וז"ש לקראת האלהים לפי שהשי"ת קדם ובא. ואפשר שמה שאמר אל תעש תפלתך קבע הכוונה להזהיר לאדם על שיתפלל בכונה ובהיות שהתפלה שהאדם אומר דרך קבע זמנין תלתא ביומא תהיה כל כך שגור בפיו עד שהוא ידבר ולבו בל עמו וכל שכן הוא מרישא דכי מטא למודים כרע מבלי שיכוין הוא לכרוע וכמאמרם ז"ל בגמרא ולכן אמר שאל יעשה תפלתו כדבר הקבוע אשר אין בו כונה כלל רק כמי שעושה תחנונים לפני מלך אחד על נפשו וחייו וקרוב לזה פי' לב אבות וסמך לזה אומרו ואל תהי רשע בפני עצמך תהיה הכונה מה שפי' החסיד ז"ל כי אם תהיה מתפלל ובני אדם חושבים שאתה מכוין ואינו כן הרי אתה רע לשמים אבל לא כנגד הבריות לז"א אל תהי רשע לבדך להתפלל בלא כונה כי בזה אתה רשע בפני עצמך כי בני אדם אינם מרגישים ברשע זה אלא אתה לבדך עכ"ל. והנה יוצא לנו מכאן אזהרת הכונה בשעת התפלה כי תפלה בלא כונה כגוף בלא נשמה ובעונותינו רוב העולם חולים חולי זה ולא ידעו ולא יבינו כי כח הכונה והמחשבה הטהורה אין חקר לתבונתה וכמו שאמרה תורתנו הקדושה ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו לישב וא"ו דוכן תעשו שנראה מיותרת אפשר דמאי דקאמר ככל אשר אני מראה אותך הוא מחובר עם מ"ש למעלה ועשו לי מקדש והכוונה שיזככו המשכן התחתון האומנים במחשבות ובכוונות גדולות רוחניות עד שיהיה שוה ככל המשכן אשר אני מראה אותך שהוא העליון ואף אם היה נראה שאי אפשר לעשות המשכן הגשמי שיהיה שוה אל הרוחני על כן הבטיחו השי"ת ואמר וכן תעשו ולזה מלא את בצלאל חכמה לחשוב מחשבות וכוונות טהורות:

ואל תהי רשע בפני עצמך הרמב"ם ז"ל והרב רבי ישראל ז"ל פירשו שלא יחזיק את עצמו בחזקת רשע שהמחזיק עצמו בחזקת רשע לא יגדל בעיניו עון שיעשה וגם אינו יכול לחזור בתשובה כי מתיאש מן התשובה ויוסיף על רשעו רשע וגם אין לו להיות צדיק בעיניו כמו שאז"ל משביעין את הולד במעי אמו וכו' ואפי' כל העולם אומרים עליך שאתה צדיק היה בעיניך כרשע ולא רשע אלא כבינוני שיראה את עצמו לא צדיק ולא רשע אלא כבינוני שמעשה קל יכריענו לכף זכות אם ירצה ולכף חובה אם יכשל בחטא וכתב רשב"ץ שעל זה נאמר זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט כלומר כמו שזבוב קטן יבאיש כלי גדול מלא שמן רוקח כן מי שהוא יקר בחכמה ובכבוד סכלות מעט יבאיש ריח שמו הטוב וזהו הבינוני שחטא קל יכריענו לכף חובה ועל כן סמך לזה וחוטא אחד יאבד טובה הרבה ופי' ז"ל חוטא חטא אחד יאבד טובה וגו'. וכתב הרב רבי ישראל שכן אמר שלמה שצריך האדם לתמוך הדרך הממוצע והוא נתיב היושר כאמרו אל תהי צדיק הרבה וגו' אל תרשע הרבה וגו' רק אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך. עוד פי' כשהאדם מחזיק עצמו כרשע שאין כמוהו רק הוא רשע בפני עצמו ואין דומה לו אז מתייאש לבלתי עשות עוד צדקה הואיל שכבר הרשיע יותר מדאי מה יועילו צדקותיו עכ"ד:

וה"ד אפרים ז"ל פי' אל תרשע לעשות עצמך יחיד בעולם שלא להנהיג אהבה וריעות לשום אדם אלא אתה מעמיד עצמך כאלו אתה בעצמך יחיד בעולם עכ"ל:

א"נ ואל תהי רשע בפני עצמך כלומר כי אף שתפלת היחיד אינה מקובלת כתפלת הצבור כענין שאמר הכתוב פנה אל תפלת הערער שהיא תפלת היחיד פונה אותה אם היא ראויה להתקבל אבל תפלת הצבור לעולם לא בזה את תפלתם אף אעפ"כ כשאתה מתכוין בתפלתך בהכנעה בכל לב ובכל נפש בדרך רחמים ותחנונים לפני המקום אף שהיא תפלת יחיד שאתה התפללת בפני עצמך ולא בצבור לא ירשיעוך לומר שאינה ראויה להתקבל אלא מיד יקבלוה וז"ש ואל תהי רשע בפני עצמך כלומר לא תהיה רשע ולא ירשיעוך אפי' כשאתה מתפלל בפני עצמך ולא בצבור ולזה הפי' יהיה הבטחה לא אזהרה. וזה כי הצדיק אפי' הוא יחיד הש"י מקבל תפלתו ואפי' טרם יקרא הוא ית' יענה ועליו נאמר יעתר אל אלהיו וידויק כי יעתר הוא לשון עתיד וז"ש קרוב ה' וגו' למי שלא קראו באמת הוא עונה לו אחר הקריאה אמנם למי שקורא באמת טרם יקרא וז"ש יקראהו לשון עתיד:

אי נמי אמר ואל תהי רשע בפני עצמך כלומר שאפי' אם אתה בחדרי חדרים ואין שום אדם רואה אותך לא תהיה רע באמרך מי רואני ומי יודעני אלא שם במקום שאתה נסתר במסתרים שם הוי ירא ה' אלהיך כענין ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש שפירשתי למעלה וז"ש ולא תהיה רשע אפי' כשאתה בפני עצמך אלא יהיה מורא שמים עליך כמורא ב"ו שהוא ית' מלא כל הארץ כבודו ואם יהיה איש במסתרים הוא יתברך רואה אותו וכל מעשיו בספר נכתבין. ואל זה המוסר כוון שהמע"ה במ"ש יונתי בחגוי הסלע וגו' אמר להם הקב"ה לישראל עשו המצות בחגוי הסלע ובסתר המדרגה בצנעא ואז השמיעני את קולך ומה שאלתך וינתן לך כי קולך בתפלה ובשאלת צרכיך ערב לפני כשמראך נאוה במצות:

וקרוב לזה הפי' מצאתי בלב אבות ז"ל שיזהר מאד מהיותו רשע ואפי' כשהוא יחידי ראוי לו שיתבייש מעצמותו דהיינו צורתו ונשמתו האלהית וא"כ אין ראוי שתהיה רשע בפני עצמותך כי הבלתי מתבייש מעצמו אינו מתבייש מהשכינה עד כאן לשונו:

א"נ אמר ואל תהי רשע בפני עצמך וכו' כלומר אם איש אחד יחטא על כל העדה יקצוף כי כל ישראל ערבים זה לזה וז"ש כשאתה חוטא לא תהיה אתה הרשע לבדך כי את כל העולם כולו תכריע לכף חובה ומעשה דעכן יוכיח שנאמר חטא ישראל ואמר שאתה גורם רעה לכל העולם הלא רעתך רבה וע"כ צריך אתה להזהר לבלתי תחטא. ולזה היה דוד המע"ה בוכה ומתאבל על הנישעים כי מלבד שהם מריעים לעצמם מריעים גם לכל העולם כי כולם ערבים זה לזה כדבריהם ז"ל ולסבה זו מצינו שאמרה תורתנו הקדושה והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע וגו' ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל כלומר ובהמית האיש ההוא אתה תבער מישראל הרע אשר היה מעותד לבא עליהם בסבת הרשע ההוא נמצא שחוטא א' גורם רעה על כל ישראל ואל זה כוון דהמע"ה במ"ש פלגי מים ירדו עיני כי הנה ישראל הם גוי אחד וכל אחד הוא חלק של חבירו וכשאחד חוטא גורם רעה לכל וראוי לאדם שיצטער על רעת החוטא כאלו הוא עצם מעצמיו ובשר מבשרו ולכן אמר דוד פלגי מים ירדו עיני על אותם הרשעים אשר לא שמרו תורתך ואני מצטער על רעתם כאלו הם עצמי ובשרי:

א"נ אמר אל תהי רשע בפני עצמך כלומר אל תחשוב כי אתה לבדך רשע וכל שאר העולם הם צדיקים ואינו מעלה ומוריד רשעך כי תאמר העולם נדון אחר רובו והרי כל העולם הוא מכריע לכף זכות וגם אתה בכללם תתעדן מהטוב והשבע הבא לעולם ובחשבך שאתה בפני עצמך לבד הרשעת ואין רשעים אחרים בעולם לא תשתדל לשוב בתשובה בחשבתך כי בלאו תשובה דידך העולם נדון לכף זכות לכן הזהיר התנא ואמר אל תהי רשע בפני עצמך כלומר לא תחשוב שאתה בפני עצמך רשע ואין רשעים אחרים כמוך רק יעשה כמו שארז"ל כי לעולם יחשוב האדם כאלו כל העולם חציו זכאי וחציו חייב וחצי העולם הם רשעים והחצי צדיקים ובזה יחשוב שאם יעשה מצוה אחת יכריע אותו ואת כל העולם כולו לכף זכות ולהפך בהפך ולא ישוב בתשובה ולא יחטא:

א"נ הכוונה שלא יחזיק א"ע לרשע כי בזה יתייאש מן התשובה אלא יחזיק עצמו לצדיק כדי שלא יחטא עוד ואל זה כוון דהמע"ה במ"ש בלבי צפנתי אמרתך וגו' משום דלעולם דהמע"ה היה משבח א"ע שהוא שומר המצות כענין שמרה נפשי כי חסיד אני ואין זה מדרך השלם לשבח עצמו במה שעובד אלהיו ולזה אמר כאן אם בלבי אני מחשיב עצמי לחסיד ושצפנתי אמרתך אין כוונתי לשבח את עצמי ח"ו אלא למען לא אחטא לך כי כשאני מחזיק עצמי לחסיד צריך אני להזהר מאד ולהשמר מן העון שלא יבא דבר עבירה לידי ולא אהיה פוגם בחזקתי משם ואילך א"כ זה גורם לי שלא אחטא לך:

גם אפשר לומר כי דבריו מיוסדים על דברי ר' יהושע אשר אמר כי עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם וממיתים אותו וראה התרופות אשר השתדל ר"י לתת להם כמו שפירשתי לכן בא הוא עתה לתת תרופה יותר טובה ועצמית להחלאים האלה וכנגד השנים הראשונים אשר הם עין הרע ויצה"ר אשר הם עינא וליבא תרי סרסורי דעבירה כמו שפירשתי למעלה כי עליהם כוון ר' יהושע עתה נתן תרופה לשנים אלו ק"ש שהיא תרופה לשניהם כי ישתדל לכוין בפרשת ציצית אשר אותה המצוה היא תרופה לשנים אלו וכשה"כ ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ובה יכנעו שני אלה סרסורי דעבירה. ולשלישית אשר היא שנאת הבריות עז"א שיהיה זהיר בתפלה כי כל התפלה היא מתוקנת בלשון רבים לתיקון כל הכללות וכשיכוין ויחשוב בזה איך זמנין תלתא ביומא הוא מתפלל על הרבים יהיה אוהב את הבריות שהרי כל תפלתו היא לתועלת הבריות וכן סיים ואמר וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים וכו' נסמך בזה למה שפי' לב אבות בו והוא שהזהיר ואמר וכשאתה מתפלל כלומר על עצמך ועל צרכיך הפרטיים לד לבדך אל יהיה זה בקבע אלא בתחנונים אחר תפלתו והתפלה של קבע תהיה תפלה כוללת על הצבור כולו ועל הקיבוץ כולו בכללו לפי שהמקום ב"ה נקרא חנון ורחום ארך אפים ורב חסד וכ"ז נאמר על הצבור כולו כי עמהם מתנהג בכמו אלה הרחמים ועליהם נאמר זה עכ"ל. הרי סעד לדברינו כי כיון שעיקר תפלתו יהיה על הרבים ועל הכללות זה יהיה סבה ורפואה תרפאהו מחולי שנאת הבריות ויקנה מדה הפכיית לאהוב את הבריות:

ועוד אמר רפואה שנית לחולי שנאת הבריות והוא אומרו ואל תהי רשע בפני עצמך. ותהיה הכוונה כמ"ש רבינו עובדיה ז"ל ששמע שהכוונה אל תהי רשע במדה זו ודבר זה שתפרוש מן הצבור ותעמוד בפני עצמך ועם זה הפירוש הרי עלתה ארוכה למחלת שנאת הבריות ודבר פשוט הוא כי מי שאינו פורש מן הצבור ודעתו מעורבת עמהם הוא דבר גורם אהבת הבריות והפורש ובודל עצמו מעדת ישראל הוא גורם לשנאת הבריות וע"כ להתרחק משנאת הבריות הזהירם ואמר ואל תהי רשע בדבר זה שתהיה אתה בפני עצמך רק תתחבר עמהם ובזה פשיטא שתהיה אהוב אוהב את הבריות:

וה"ר משה אלשקאר ז"ל פירש שלא תאמר מה תועיל לי תפלתי כל עוד שאני מלא עבירות לא תחשוב זה ויבא מקושר עם אל תעש תפלתך קבע כמו וקבע את קובעיהם נפש שלא תחשוב שתפלתך לא תקובל מצד העבירות רק תהיה כאדם החוטא ומבקש מחילה וז"ש אלא תחנונים לפני המקום כי לא יחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מרשעו:

וה"ר יהודה אלשקאר ז"ל פי' לקשר דבריו אלה עם דברו הראשון שאמר הלוה ואינו משלם שהוא מבואר שמדבר אף במי שאין לו ויודע בעצמו שאם לוה שוב אינו משלם וזה נקרא רשע ואין לו לטעון הדוחק הכריחני כי ישאל מהש"י בעתות הרצויות שהם שעות ק"ש ותפלה כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל ואל תצטרך להלואת בו"ד כי טובו ית' תמיד עלינו וכאלו הטוב ההוא לווי בידינו וכשאנו מיחדין אותו בק"ש ומודים לו בתפלות זהו פרעון תשלום ולפי שהלוה בשעת הלואה הוא נותן ברכות משא"כ בשעת הפרעון ע"כ אמר אל תעש תפלתך קבע כלומר שכבר נתן קביעות לחובו במה שפרע אלא תחנונים שאין זה כפורע שטרו שאם ירצה שוב אינו לוקח ממנו חוב אחר אלא תחנונים שהרי כל ימיו הוא צריר לרחמי הש"י שנאמר כי חנון ורחום הוא ארך אפים וגו':