מדרש לקח טוב, במדבר כה

פס'. וישב ישראל בשטים. בלק וכל בני פלטורין שלו לקחו עצה אמרו אין לנו מה לעשות אלא עצתו של בלעם. בלעם @?![א]@?? בלעם בעצתו. בלק שבא ללוק דמן של ישראל. כתוב אחד אומר (יהושע כד) וילחם עם ישראל. וכתוב אחד אומר (שופטים יא) ואם נלחם נלחם בם. אלא שבא ללחם ולא נלחש. מיד הלכו והפקידו את בנותיהם ככל דברי רבותינו שאמר בענין הזכור למעלה לכך נאמר וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ואומר (במדבר ל״א:ט״ז) הן הנה היו לבני ישראל וגומר. והלא ממדין הביאום אלא מלמד שמדין ומואב היו בזו העצה שנתן בלעם כדי להכשיל את ישראל שכיון שראו ישראל שלא היה כח לבלעם לקללם מיד נתגאלו בעריות ונפלו מהם עשרים וארבעה אלף. בשטים. שנתעסקו בדבר של שטות. וכן הוא אומר (משלי י) נואף אשה חסר לב וגו'. ד״א וישב ישראל בשטים. בכל מקום שנאמר ישיבה אינה אלא לשון צרה. בקין נאמר (בראשית ד) ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד. (שם לז) וישב יעקב. נמכר יוסף. (שם) וישבו לאכל לחם. וימסרו את יוסף. (שמות ל״ב:ו׳) וישב העם לאכל ושתה וגומר. וישב ישראל בשטים. ויהיו המתים. ויחל העם לזנות אל בנות מואב. נעשו חולין מקדושתן. אל בנות מואב. כי שטים בעבר הירדן מערבות מואב. כי מדבר ישימון הוא למערב ארץ מואב סמוך לירדן כדרך יום:

פס'. ותקראנה לעם. תניא אמר רבי שמעון בן אלעזר. ישראל שבחוצה לארץ. עובדי ע״ז בטהרה כיצד כנעני שעשה משתה לבנו וזימן היהודים שבעירו אע״פ שאוכלין ושותין משלהן ושמש שלהן עומד ומשקה אותם כאלו אכלו מזבחי מתים שנאמר (ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים). אימא עד דאכיל אם כן לימא קרא ואכלת. מאי וקרא לך. משעת קריאה. ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן. שכיון ששתה מיין העמוני שהוא יפה והוא מפתה את הגוף לזנות היה אומר לה השמעי לי והיא מוציאה ע"ז מחיקה ואומרת לו השתחוה לזה ואני נשמעת לך:

פס'. ויצמד ישראל לבעל פעור. מתחלה היו נכנסין בצניעות ואחר כך התחילו ליכנס זוגות זונות צמודין כענין צמד בקר. ד״א ויצמד. כצמיד על היד. לבעל פעור ע"ז היתה שהיו אוכלין ושותין לפניה ואחר כך פוערים עצמם שם. זו היא שאמרו חכמים הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו. הפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו. תנו רבנן מעשה בסרבטא יהודי היה שהשכיר חמורו לכנענית אחת. כיון שהגיעה לפעור אמרה לו המתן עד שאכנס ואצא. לאחר שיצאת נכנס גם הוא ופיער בפניו וקנח בחוטמו והיו כומרין מקלסין אותו ואומרין מעולם לא היה אדם שעבד לזה כך. אמר רב יהודה אמר רב מעשיה בכנענית אחת שחלתה ואמרה אם תעמוד מחליה תלך ותעבוד לכל עבודה זרה שבעולם כיון שהגיעה לפעור שאלה לכומרין במה עובדין זה אמרו לה אוכלין תרדין ושותין שכר ומתריזין בפניו אמרה מוטב תחזור לחליה ולא תעבוד ע״ז בכך אבל ישראל ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל:

פס'. ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם. אם העם חטאו ראשי העם מה חטאו אלא אמר להם הקב״ה חלוק להם בתי דינין הרבה כדי שישוב חרון אף ה' והוקע אותם לה' ומנין שהוקעה תליה שנאמר (ש״ב כא) והוקענום לה' בבקעת שאול. נגד השמש. מיכן שאין דנין דיני נפשות בלילה. נגד השמש על פי עדים. וכן הוא אומר (שמות כ״ב:ב׳) אם זרחה השמש אם עינא דשהדיא. ד״א נגד השמש שלא יבוא עליהם השמש וכן הוא [אומר] (שהם כא) לא תלין נבלתו על העין. ד״א נגד השמש כל שענן מסתלק ממנו והשמש זורח עליו:

פס'. ויאמר משה אל שופטי ישראל. בא לו שבטו של שמעון אצל זמרי בן סלוא אמרו לו הם נידונין הריגה ואתה יושב ושותק עמד וכנס ב״ד אלף משבטו של שמעון הלך לו אצל כזבי בת צור אמר לה השמעי לי אמר לו איני נשמעת אלא לאדם גדול שהוא כמות אבא. אמר לה אף אני נשיא שבט ולא עוד אלא שבט שלי גדול משבטו של משה שהוא שני לבטן. ושבטו של משה שלישי לבטן מיד נשמעה לו שנאמר והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו אחזה בבלוריתה והעבירה באמצע כל ישראל. בא לו אצל משה אמר לו בן עמרם זו מותרת או אסורה ואם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך שהיא בת כהן מדין. באותה שעה נתעלמה הלכה ממשה רבינו שנאמר והמה בוכים פתח אהל מועד התחילו הכל גועים בבכיה:

פס'. וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן. מה ראה ראה מעשה ונזכר הלכה. הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. ד״א ראה שאין אחד מהן עומד לקנא לשם. אמר אין כאן אדם שיהרוג ויהרג. איה (בראשית מ״ט:כ״ז) גור אריה יהודה. איה (שם) דן גור אריה. איה (שם) בנימין זאב יטרף. אלא כיון שראה שהכל שותקין מיד עמד פינחס ופנה שאין אדם חס על כבוד קונו ועמד הוא לקנא. בן אלעזר בן אהרן הכהן. צדיק בן צדיק. (בן צדיק) ד״א וירא פינחס אמר ראובן חשוד בדבר לא דנו ולא מעידו שנאמר (שם לה) וישכב את בלהה. שמעון כולו מחויב. אין הדבר תלוי אלא בלוי. אמר לו למשה אחי אבי אבא לא כך למדתנו הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. אמר לו קוריאנא דאיגרתא ליהוי פרוונקא. מיד ויקם מתוך העדה ויקח רומה בידו. קם מתוך סנהדרין של משה ויקח רומח בידו שמט את הרומח והניחו באפונדתו והיה נסמך והולך על מקלו. אמרו לו לפינחס להיכן אתה הולך. אמר להם ומי גדול לנו משמעון אמרו הניחו לו. גם הוא לעשות צרכיו נכנס התירו פרושים את הדבר:

פס'. ויבא אחר איש ישראל אל הקבה. היה הולך ובא אחר זמרי אל הקבה, וידקר את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה. במקום התורף נתכוון. בוא וראה הנס האחד שאילולי צוחו היו באין והורגין את פינחס. והשני שלא פירשו זה מזה. השלישי שכוון בזכרותו של איש ובנקבותה של אשה שהיתה זכרותו של זמרי נראית בתוך הקבה והכל רואין ומאמינין. הרביעי שנתארך הברזל כדי שידקור את שניהם. החמישי נתן כח בזרועו של פנחס להגביה את שניהם. הששי נתן כח בעץ לסבול. השביעי שלא נשמטו מן הרומח להראות את קלונם לכל. השמיני שהפכם המלאך כדרכם ונמצא האיש למעלה והאשה למטה. התשיעי שלא הטיפו דם שלא יטמא פנחס הכהן. העשירי שלא מתו עד שהוציאם מן האהל. שלא יטמא פינחס בתוך האהל. אהד עשר שהגביה המלאך את המשקוף כדי שיצאו שניהם כשהוא נושאן על כתיפיו. שנים עשר שכיון שיצא התחיל הנגף מהבל בעם כדי שלא יקומו על פינחס. בא וחבטם לפני הקב״ה אמר לפניו רבונו של עולם על אלה יפלו ארבעה ועשרים אלף מישראל מיד עמד בתפלה שנאמר (תהילים ק״ו:ל׳-ל״א) ויעמד פינחס ויפלל ותעצר המגפה ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם:

כתוב טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר: (משלי ט״ז:ל״ב)

טוב ארך אפים זה פינחס בן אלעזר שראה ואמר (שם כא) אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה'. ועמד וקנא לשם והאריך אפו עד שהגיע אצל הקב"ה שאילולי היה צועק ומחרף ואומר ראו הרשע מה עשה. מיד היו עומדין עליו שבטו של שמעון. אלא האריך אפו עד שהגיע אצל הקב״ה לכך נאמר טוב ארך אפים מגבור. שהמתין לזמרי עד שתשש כחו עד שנעשה כביצה מוזרת מרוב בעילות שבעל אותה והיא היתה כעריבה מלאה מים. מלוכד עיר. שהלוכד עיר אם היא לו אינה לבנו. לבנו אינה לבן בנו. אבל פינחס זכה לו ולדורותיו עד סוף כל הדורות שנאמר והיתה לו ולזרעו אחריו. וידבר ה' אל משה לאמר, (לבני) [מעל בני] ישראל [וגו'] שהיו מרננין אחר פינחס אומרים. ראיתם בן פוטי זה יהרוג נשיא שבט מישראל. בן שפיטם אבי אמו עגלים לע״ז כמאן דאמר (שמות ו׳:כ״ה) ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל. אמרו מבנות יתרו היתה. כיון שראה הקב״ה שהיו מזלזלין אותו התחיל ליחסו פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. למשפחותם לבית אבותם. יחסתי אותם. השיב את חמתי מעל בני ישראל. החזיקו לו טובה. שהשיב את חמתי מכם. בקנאו את קנאתי בתוכם. לא נמצא איש קנא לי חוץ ממנו. אמר ראוי הוא לקנא. קנאי בן קנאי משבטו של לוי שקינא על מעשה העגל. משיב חמה בן משיב חמה בן אהרן שנאמר (במדבר י״ז:י״ב) ויתן את הקטרת ויכפר על העם. ולא כליתי מלמד שאלולי פינחס היו כלים. עליו אמר שלמה (משלי ט״ז:י״ד) חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה:

פס'. לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. שלא יהא אדם חולק על הכהונה כדרך שחלקו עדת קרח עליו ואומר (מלאכי ב׳:ה׳) בריתי היתה אתו החיים והשלום. גדול השלום שניתן לפינחס בברית. גדול השלום שניתן לו שיקבלו הדורות שיתן אדם שלום לחבירו שחרית וערבית:

פס'. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. אלו כ״ד מתנות כהונה. תחת אשר קנא (ישעיהו נ״ג:י״ב) תחת אשר הערה למות נפשו. ויכפר על בני ישראל. לכפר לא נאמר אלא ויכפר עד עכשיו מכפר עד שיהיו המתים:

פס'. ושם איש ישראל. פירסמו הכתוב להודיע שבחו של פינחס שלא נתפחד ממנו בקנאו לאלהיו. זמרי נקרא זמר. על שנעשה כביצה מוזרת:

פס'. ושם האשה המוכה המדינית כזבי. שכיזבה באביה שאמר לה אביה אל תשמעי אלא לגדול שבהם והיא נשמעה לזמרי. בת צור. הוא שאמר הכתוב (במדבר ל״א:ח׳) את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור. בעא מיניה רב כהנא מרב. לא פגעו בו קנאין מהו. אנשיה רב לגמריה. אקריוה לרב כהנא בחלמיה (מלאכי ב׳:י״א) בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלם כי חלל יהודה קדש ה' ובעל בת אל נכר. אתא אמר ליה לרב אקריון לי בחילמי הכי. אדכריה רב לגמרא אמר ליה בגדה יהודה זו ע״ז וכן הוא אומר (ירמיהו ג׳:כ׳) אכן בגדה אשה מריעה. ותועבה נעשתה בישראל. זה משכב זכור שנאמר (ויקרא י״ח:כ״ב) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא. כי חלל יהודה קדש ה' ובעל בת אל נכר. כי חלל יהודה קדש ה'. זו זונה. ובעל בת אל נכר. זו גויה. וכתיב (מלאכי ב׳:י״ב) יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה וגומר. אם תלמיד חכם הוא לא יהא לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים. ואם כהן עם הארץ הוא לא יהא לו בן מגיש מנחה לה'. כי אתא רבין אמר. בית דין של חשמונאי גזרו הבא על הכנענית חייב משום נשג״ז נדה שפחה גויה זונה. אמר רב חסדא הבא לימלך אין מורין לו שיפגע. אלא דינו בידי שמים. אמר רבי אחי בר יאשיה אל תסתכל בנשים שלא תבוא לידי עבירה. רבי מיאשא בנו של ר' יהושע בן לוי אמר כל הרואה דבר ערוה ומעלים עינו ממנה זוכה ומקביל פני שכינה. והלכה רווחת היא שאין דבר בערוה פחות משני עדים. ואין מוציאין אשה מתחת בעלה אלא עד שיראו כדרך המנאפים. ומה שאמרו חכמים בקלא דלא פסיק או בדבר מכוער תצא. לאו להוציאה מתחת בעלה אלא להוציאה מן הנטען. שאם גרשה בעלה בקלא או בדבר מכוער והלכה ונישאת לנטען מוציאין אותה מתחת ידי הנטען. הואיל ובעלה הוציאה משום חשד קלא דלא פסק או משום דבר מכוער. היכי דמי קלא דלא פסיק אמר אביי אמרה לי אם דומי מאתא כלומר הריטן של בני מדינה יומא ופלגא. ובלבד שלא יהו שם אויבים שמוציאין את הקול. אמר אביי מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד. והני מלי בפנויה אבל באשת איש לא שלא להוציא לעז על בניה. וכן הלכה. והלכתא המגרש את אשתו והלכה וזינתה מותרת לחזור לו מאי טעמא (דברים כ״ד:ג׳-ד׳) והיתה לאיש אחר. לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה. אבל אם זינתה לא נאסרה עליו. וכן פנוי שבא על הפנויה ולא כנסה והלכה ונשאת לאחר ומת מותרת לחזור לראשון. לא יוכל בעלה הראשון אמר רחמנא והאי לאו בעלה הוא. והלכתא אמר לו עד אחד אשתו זינתה והוציאה נותן לה כתובתה ואסור להחזירה שעשאה חתיכת איסור. וכן האומר אשתו זינתה אסורה עליו: והמעיד על חבירו חייב מלקות ארבעים. והלכתא בנך הבא מן ישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן הכנענית קרוי בנך אלא בנה שלה. שנאמר (בראשית כא) וגם את בן האמה. ואין להם נחלה וירושה. ואין פוטר מן החליצה ומן היבום. בוא וראה כמה קשה הזנות שהרי בעגל נפלו כשלשת אלפי איש ואלו בזנות נפלו כ״ד אלף וכיון שנפלו כ״ד אלף אמר לו הקב"ה למשה צרור את המדינים והכיתם אותם. בשרו שלא יעמדו לפניו:

פס'. כי צוררים הם לכם בנכליהם. במחשבותם הרעה. אשר נכלו לכם. שלשה עבירות עברו. עבדו את פעור. אכלו זבחי מתים. באו על הגויות: