מדרש לקח טוב, שמות לד:כ

ופטר חמור תפדה בשה. ולא שאר בהמה טמאה, שאין צריך פדיון בכורה, אלא פטר חמור, כדמפורש במס׳ בכורות, אבל אם הקדיש שאר בהמה טמאה, הקדישן לבדק הבית, צריכה פדיון, שנאמר ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך (ויקרא כז כז).

ואם לא תפדה וערפתו. אין עריפה אלא הריגה, שנאמר וערפו שם את העגלה בנחל (דברים כא ד), ויצא מלשון וחרבתו, חי״ת תחת עי״ן, עשקה חשקה, פ׳ תחת ב׳, פיזר ביזר, ולמה עורפו שלא יהא חוטא נשכר, שאם תאמר יסמנו ויניחנו, א״כ מה הנאה יש בעריפת העגלה לסמנה ולהניחה, ובמה יודע הרוצח, וכן פטר חמור אם לא יערפנו יבא לידי תקלה שהמוציאו לאחר זמן ישתמש בה, אלא ודאי הריגה הוא, וראיה לדברי רבותינו הוא יערוף מזבחותם ישודד מצבותם (הושע י ב) לשון הריסה.

כל בכור בניך תפדה. בחמשת שקלים, כענין שנצטוו ישראל בפדויי השלשה והשבעים והמאתים שנתנו חמשת שקלים לגלגולת, והשקל כמו שכתבנו למעלה, ודבר זה נוהג אפילו בחוצה לארץ, שצריך אדם לפדות את בנו הבכור שהוא פטר רחם, ואפי׳ היה לו כמה נשים וילדו לו זכרים, צריך לפדות כל אחד ואחד. ואם הכהן מקבל אפילו סודר אחד, או טלית, או כל דבר בדמי חמשת שקלים יצא, ומברך בא״י אמ״ה אקב״ו על פדיון? הבן.

ולא יראו פני ריקם. לימד שישראל חייבין להביא בכורות צאנם ובקרם. ופדיון פטר חמורים, ופדיון בכור אדם בחג המצות, שנאמר ולא יראו פני ריקם (שמות כג טו), ולמעלה אמר את חג המצות תשמור (שם),לא הביאם בחג המצות, יביא בחג השבועות, לא הביא בחג השבועות, יביא בחג האסיף, מיכן ואילך עובר בבל תאחר בכל יום.