מדרש לקח טוב, שמות טז:כט

ראו כי ה׳ נתן לכם השבת, ראיה זו בינה, כענין שנא׳ ולבי ראה הרבה חכמה ודעת (קהלת א טז).

כי ה׳ נתן לכם השבת. (קכו) אמר לו הקב״ה למשה, משה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם.

לכם. ולא לשאר אומות, שנאמר לא עשה כן לכל גוי (תהלים קמז כ).

השבת. הידועה, ובאה מששת ימי בראשית, ויכל אלהים ביום השביעי (בראשית ב ב).

על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים, וכבר אמר לחם משנה (פסוק כב), ללמדך שהשבת משונה בטעמו ובמאכלו.

ד״א ראו כי ה׳ נתן לכם השבת. הזהרו והשמרו בכבוד שבת, שמא תאמרו מה הנייה יש, ת״ל אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע (ישעיה נו ב), כדי שתשבתו ולא תחללו אותה.

הוא נותן לכם ביום הששי. שהרי לא הבאיש ורמה לא היתה בו.

לחם יומים. כל עסקי שבת כפולים, לחם יומים, שבת וינפש (שמות לא יז), שבתון שבת קדש (שם טז כג), לחם משנה (שם שם כב), מזמור שיר ליום השבת (תהלים לג א), מחלליה מות יומת (שמות לא יד), אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה, שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע (ישעיה נו ב); שבו איש תחתיו. אלו ארבע אמות, שכן תחתיו של אדם ארבע אמות, כדי שיטול חפץ ממרגלותיו וישים מראשותיו, מיכן אמרו חכמים במס׳ שבת, המעביר חפץ ברשות הרבים שכן תחתיו לסוף ד׳ חייב.

תנן התם הזורק חפץ ארבע אמות ברשות הרבים חייב חטאת, ומשחרב בית המקדש אין לנו כפרה בחטאת, כי אם בתשובה ובחרטה ובתענית ובמלקות.

וכן רקק מים ורשות הרבים מהלכת בתוכו, הזורק לתוכו ארבע אמות חייב, (קלג) וכמה רקק מים, שאינו עמוק עשרה טפחים, ספינות קטנות קשורות זו בזו מטלטלין מזו לזו, אם אינן קשורות אע״פ שמוקפות אין מטלטלין מזו לזו.

ותנן יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים וכו׳, ותנו רבנן ארבע רשויות לשבת, רשות היחיד, ורשות הרבים, כרמלית, ומקום פטור, כרמלית צידי רשות הרבים, וכגון אצטבעות שבצידי רשות היחיד, שאינו לא רשות היחיד ולא רשות הרבים, כרמלית פי׳ רך מל. מקום פטור עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה שאינו רחב ארבעה שהוא רשות לעצמו, וכולהו הלכות במס׳ שבת, בלוש ותשכח.

אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. אלו אלפים אמה שהן רשות לשבת להילוך בהם לכל רוח ממקום ששבת שם, כדילפינן מקום ממקום, ומקום מניסה, [וניסה מניסה], וניסה מגבול, וגבול מגבול, וגבול מחוץ, [וחוץ מחוץ], דכתיב ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה [ואת פאת נגב אלפים באמה] ואת פאת ים אלפים באמה וגו' (במדבר לה ה), ואם תאמר אלו אלפים אמה לענין ערי מקלט נאמרו, הא כתיב מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב (שם שם ד), (ואם תאמר אלו אלפים אמה לענין ערי מקלט נאמרו, הא כתיב מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב (שם שם ד)), ואם תאמר אלף אמה מגרש ואלפים אמה שדות וכרמים, אעפ״כ למדנו אותו מהיקש מקום ממקום, דכתיב כאן ממקומו, וכתיב אל מקום הרוצח אשר ינוס שמה (שמות כא יג), וניסה מניסה, דכתיב וישב בגבול מקלטו אשר ינוס שמה (במדבר לה כה), ואותו ניסה מגבול שבפסוק, וגבול ים זה מגבול, דכתיב אם יצא יצא הרוצח לגבול עיר מקלטו (שם שם וכו'), ואותו גבול מחוץ שבאותו הפסוק, וחוץ זה מן ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה (שם שם ה), למדנו לתחום שבת מגזרה שוה ומהיקש, שגזירה שוה הוא כמו ב׳ פסוקים הדומין זה לזה, והיקש שאינו דומה זה לזה, והואיל ובפסוק אחד כתובים למדין זה מזה, כגון מקום מניסה, וכן כולם.

תנן התם מי שהוציאהו גוים או רוח רעה אין לו אלא ארבע אמות, ואם קנה שביתה בכל מקום יש לו אלפים אמה לכל רוח, ואם רוצה להלוך מצד אחר מערב מערב שבת ונוטל אלפים אמה מצד זה ונותן מצד זה, ומהלך אלפים אמה למקום שעירב, וכל עירובי תחומין מפורשין במס׳ עירובין, וכיון ששמעו הדבר הזה קבלו עליהם ושבתו שנאמר