מצודת דוד על יהושע ט

כשמוע. אשר כבשו את העי ברוב עם ובתחבולה:

ויתקבצו. להיות גם הם עם רב ויועצים הרבה להתחכם במלחמה עמהם:

ליריחו ולעי. רצה לומר, שהמה שני דברים הפכים, כי יריחו כבשו בנס, והעי בתחבולות וברוב עם, ולזה הבינו הדבר שבערמה עשו להטעותם, כאמור למעלה (פרק ח):

ויעשו גם המה בערמה. כמו שעשו ישראל:

ויצטירו. עשו עצמם כשלוחים באים מארץ מרחק, כי שם ציר הונח על השלוח למרחוק וכמו שכתוב (ישעיהו נז ט) ותשלחי ציריך עד מרחוק:

בלים. להטעות את ישראל לחשוב שמרוב מרחק הדרך בלו:

ומצוררים. מקושרים סביבות הבקיעים:

ומטולאות. כי בעת התיישן המנעלים, יתחלפו בכמה גוונים:

נקודים. כי בהתיישן הלחם, יתעפש, ובו נקודים לבנים וירוקים ושחורים:

מארץ רחוקה. לא מארץ כנען אשר הוזהרתם (דברים כ טז) בלא תחיה כל נשמה, ולזה כרתו לנו ברית להחיותינו:

בקרבי. בקרב הארץ הניתן לי והוא ארץ כנען:

עבדיך אנחנו. כאומר אין לנו עסק עם כל העם הזה, כי הלא לא לכולם נהיה עבדים כי אם לך לבדך, כאומר: ואדוני, הלא ישכיל לדעת שאין אנו מארץ כנען:

מי אתם. מאיזה עם:

ומאין. מאיזה מדינה:

רחוקה מאוד. ולא יהיה אם כן ניכר לך, לא העם ולא המדינה:

לשם ה׳. בעבור פרסום שם ה׳:

עבדיכם אנחנו. להעלות את המס:

כרתו לנו ברית. להחיותינו:

זה לחמנו. אשר תראו בידינו, הנה בהיותו עדיין חם לקחנו אותו צידה לדרך:

הנה יבש. בעבור זמן הרב מגודל מרחק הדרך:

חדשים. בעת מלואם היו חדשים:

ויקחו. רצה לומר, לקחו מופת וראייה מיובש צידם והאמינו להם, או לקחו מצידם ואכלו, לקיים ברית ואהבה:

זאת. רצה לומר, הדבר הזאת להחיות אותם, בעל כרחנו נעשה להם, שלא יקצוף ה׳ על בטול השבועה:

ויאמרו אליהם הנשיאים יחיו. רצה לומר, הנה בעבור השבועה לא תגידו לא יחיו, וכאומר אך נתבונן מה נעשה עמהם בגמול הרמאות:

ויהיו כו׳. רצה לומר הגמול היה שהיו חוטבי כו׳, כאשר גזרו הנשיאים, כי כל העדה שמעו להם:

ועתה. רצה לומר, עתה בעת המלחמה תהיו ארורים להיות עבדים לכל העדה, אבל לבית ה׳ תהיו לעולם עבדים ולא יכרת הדבר:

ויעש להם כן. כמו שאמר הוא להיות עבדים לכל העדה בעת המלחמה, ולבית ה׳ לעולם:

ולא הרגום. כאשר חשבו בתחלה:

לעדה ולמזבח וכו׳ עד היום הזה. רצה לומר, לעדה בעת המלחמה, ולמזבח ה׳ עד היום הזה:

אל המקום. במקום שיעמוד המזבח שמה יעבדו, אם בשילה, אם בירושלים: