מצודת דוד על יהושע יג

זקן בא בימים. זקן יאמר לשון בני אדם המוחש, הנראה באדם מלובן השער והקמטת הפנים, ולפעמים מקדים לבוא בלא עת, ולזה פירש ואמר בא בימים, כאומר הנה בא בזמנו לפי הימים:

הרבה מאד. ולא תוכל לכבוש הכל בחייך:

לכנעני תחשב. והלא ארץ הכנעני נתתי לישראל:

והעוים. המה לא מפלשתים:

אנכי אורישם. אחרי מותך אני אגרשם לפניהם:

הפילה. הטל הגורל ביניהם על מה שכבר כבשו ועל מה שלא כבשו עדיין, וכל שבט יכבוש את חלקו:

כאשר צויתיך. כמו שכתוב (דברים ג כח) וצו את יהושע וכו׳ הוא ינחיל:

ועתה חלק. רצה לומר, בתחלה חלק הארץ לתשעה חלקים ומחצה כמנין השבטים הנוחלים, ואחר זה הטל הגורל לדעת איזה חלק למי:

עמו. רצה לומר לפי שעם חצי השני משבט מנשה לקחו הראובני והגדי חלק נחלתם (ועם שלא הוזכר למעלה החצי השני משבט מנשה, עם כל זה אמר ׳עמו׳ הואיל והזכיר חצי האחד) כאשר נתן להם משה מוסב על לקחו נחלתם, ורצה לומר, מאז, כאשר נתן להם משה. הנחלה. ההיא לקחו אותה ונתרצו בה, ואם כן, הדבר קיים ואין לתת להם עוד בהעבר הזה:

אשי ה׳. קדשי המזבח הניתן לאחר שקרבו מתיריו על האש:

לו. למשה:

למשפחותם. רצה לומר, לא נתן משה להם ביחד, לשהם עצמם יחלקו ביניהם, רק הוא בעצמו חלק לכל משפחה חלקה:

בהר העמק. בההר שעמד בתוך העמק:

יושבי הארץ. מתושבי ארץ סיחון:

אל חלליהם. עם שאר החללים ודומה להם, ולא היה יכול להציל עצמו בקסמיו:

וגבול. רצה לומר, גם גבול הירדן, והם הערים הסמוכים לירדן, גם המה לגבול ראובן יחשבו:

למשפחותם. הנחלק לכל משפחה חלק לבד:

לבני מכיר. חצי הגלעד וכו׳ נתן לבני מכיר, לא לכולם, כי אם לחצי בני מכיר:

אלה אשר נחל. אלה השבטים אשר הנחילם משה:

ה׳ אלהי וכו׳. רצה לומר מותר אשי ה׳ הוא נחלתם: