מצודת דוד על יואל א

דבר ה׳. ר״ל זהו דבר ה׳ וגו׳:

פתואל. ארז״ל זה שמואל הנביא שפיתה לאל בתפילתו:

שמעו זאת. מה שאני שואל ממכם:

ההיתה. בה״א השאלה כאלו ישאלום האם היתה זאת וגו׳ והוא האמור בענין יתר הגזם וגו׳:

עליה. בעבור הגזרה זאת לרוב התמהון שבה ספרו לבניכם:

לדור אחר. לבני הדור שיעמדו אחריהם:

יתר הגזם. וזהו הגזרה שהנה מה שהותיר הגזם ולא אכל בא הארבה ואכלו:

הקיצו שכורים. אתם הרגילין ביין התעוררו מן השינה ובכו:

על עסיס. בעבור העסיס אשר נכרת מפיכם כי הארבה אכל הגפנים ומעתה לא תמצאו היין:

כי גוי. על הארבה יאמר בלשון שאלה וכן שפנים עם לא עצום (משלי ל׳:כ״ו):

שניו שני אריה. אמר דרך גוזמא והפלגה והוא ענין מליצה:

שם גפני. אכל הגפנים ועשאם שממה והתאנים שם למארה וקללה:

חשף חשפה. קלף קליפתה ונעשו הענפים לבנים כדרך אילן הנקלף:

אלי. עשי קינה כמו בתולה הנשאת לאיש ומת שחוגרת שק ומקוננת על הבעל הנשאת לו בנעוריה כי האהבה קשורה ביותר עם הבעל שנשאה בימי נעוריה כשהיתה עדיין בתולה:

הכרת וגו׳. כי לא מצאו סולת למנחות ויין לנסכים כי הארבה אכל הכל:

אבלו הכהנים. על כי אין מביא מנחה ונסכים:

שדד שדה. נעשק השדה כי הארבה עשק תבואתה:

הוביש. נתייבש היין ר״ל לא ימצא עוד יין:

הובישו אכרים. על כי עבודתם בשדה היה לריק:

כורמים. עושי עבודת הכרמים:

על חטה וגו׳. על העדר חטה ושעורה מוסב על הובישו אכרים:

כי אבד. ר״ל אין מה לקצור:

הובישה. ר״ל לא ימצא עוד:

יבשו. ר״ל אין בהם פרי:

כי הוביש ששון. ר״ל כל זה היה בהשגחה כי בגמול פסק ה׳ שמחה מבני אדם ולכן חסרו כל אלה:

חגרו. ר״ל חגרו שקים וקצר בדבר המובן:

כי נמנע. על כי הארבה אכל הכל:

קדשו צום. הזמינו יום צום ר״ל הכריזו ברבים להתענות ביום קבוע:

קראו עצרה. הכריזו להתאסף בבית ה׳:

כל יושבי הארץ. ר״ל של כל יושבי הארץ:

בית ה׳. אל בית ה׳:

אהה ליום. אוי על היום ההוא כי קרוב הוא לבוא בו פורענות מה׳:

כשוד. כמו בזת שודדים יבוא מאל שדי ר״ל הארבה הבא בדבר ה׳ יעשוק כמו בני אדם שודדים:

הלא נגד עינינו. רואים אנו שהארבה מכלה הכל:

מבית אלהינו. מלת נכרת מוסב למעלה ולמטה לומר נכרת ונפסק מבית ה׳ שמחה וגיל ועל שמחת השיר יאמר כי הואיל ואין יין לנסך על מה יאמרו הלוים בשיר:

עבשו פרודות. כלי היין נתעפשו תחת מגופותיהן כי מחסרון היין לא נשתמשו בהם ולא פתחו המגופו׳ להכניס האויר ולכן נתעפשו:

נשמו אוצרות. המקומות שאוצרי׳ שם התבואה נעשו שוממין:

נהרסו ממגורות. מקצת מן המגורות נהרסו כי נתייבש הדגן ונפסק ומה להם אל המגורות:

מה נאנחה. מה מאד תאנח הבהמה ועדרי הבקר המה נבוכים ומבולבלים כי אין להם מרעה כי הארבה אכל גם המרעה:

נאשמו. נעשו שממה וחורבן:

אליך ה׳ אקרא. מאמר הנביא להתפלל לה׳ להושיע לעמו:

כי אש אכלה וגו׳. כאלו אכלה האש אהלי הרועים שבמדבר כי הואיל ואין מרעה לצאן למה יאהל במדבר:

ולהבה להטה. הארבה אכל עלי עצי השדה כאלו להטה להבת אש:

בהמות שדה. ר״ל חית השדה שאינם ניזונים מן המרעה כי יטרפו טרף עכ״ז גם הם יצעקו על כי נתייבשו אפיקי מים כי היה אז גם עצירת הגשמים ופסקו הנהרות למשוך מימיהם:

ואש אכלה וגו׳. ר״ל לא נמצא במדבר אהלי הרועים על כן אין מרעה ולא ימצאו אח״כ לטרוף טרף כי לא יבואו שמה הצאן: