מצודת דוד על ירמיהו יט

בקבק. צלוחית מן יוצר חרס:

ומזקני וכו׳. מוסב על הלוך ור״ל הלוך אתה וגם מזקני העם וכו׳ ילכו עמך:

אשר פתח. אשר מול פתח:

שער החרסית. הוא שער האשפות הנזכר בנחמיה ששם זורקים חרסים הנשברים:

אשר אדבר אליך. הוא האמור במקרא שלאחריו:

כל שומעה. כל השומע הרעה ההיא ירעשו אזניו תנועת הרעד:

יען. בעבור אשר עזבו אותי:

וינכרו. עשו את המקום הזה נכרי וזר ממני ר״ל לא הקריבו שם לפני כאילו היתה ארצי:

ויקטרו בו. אבל קטרו בו לאלהים אחרים:

המה וכו׳. מוסב על ויקטרו בו לומר שגם המה קטרו גם אבותיהם וכו׳:

דם נקים. דמי הילדים שהקריבו לפני העכו״ם:

עולות לבעל. להיות לעולות לבעל:

אשר לא צויתי. אפילו לפני לא צויתי להקריב בנים ובנות:

ולא דברתי. אפילו דבור בעלמא מבלי צווי ואזהרה:

ולא עלתה וכו׳. לשאול דבר כזאת:

ולא יקרא. אז לא יקרא:

התופת. בית הבמות קראו תופת לפי שהיו מקישים שם בתופים לבל ישמע האב בנהימת הבן כשהוא נשרף ויכמרו רחמיו:

בן הנם. הגיא שעמד בו בית הבמות קראו בן הנם ע״ש נהימת הבן הנשרף:

גיא ההרגה. כי יפלו שם הרוגים רבים:

ובקותי. ארוגן עצתם ר״ל לא ימצאו עצה להנצל:

מאכל וכו׳. כי לא יקברו:

לשמה. לתמהון ולהיות שורקין עליה:

במצור. בסבת המצור יהיו חסרים ממאכל ויאכלו בשר בניהם וכו׳:

ככה אשבור. כמו שנשבר הבקבק כן אשבור וכו׳:

כאשר ישבור וכו׳. ר״ל כשבירת כלי יוצר אשר ישבור מי שאין למצוא תקנה לעשותו שלם כן ישבר העם והעיר מבלי תקנה:

ובתופת. ההרוגים יקברו בתופת הרבה מאד עד שלא ימצא שם מקום לקבור עוד:

כן אעשה. כמו שאמרתי כן אעשה וכו׳:

כתופת. ר״ל מלאה הרוגים כתופת שהיא מלאה מהרוגי הילדים המומתים לעכו״ם:

והיו וכו׳. ר״ל הם יהיו מקום קברות ההרוגים כמקום התופת:

הטמאים. מוסב על הבתים לומר הבתים הטמאים יהיו כתופת וחוזר ומפרש מי הם מהבתים ואמר לכל הבתים אשר קטרו וכו׳:

להנבא. הנבואה האמורה למעלה:

ועל כל עריה. הערים הסמוכים לה:

כי הקשו. לבל יוכלו להפך אלי פניהם והוא ענין מליצה: