מצודת דוד על שמואל א טז

ואני מאסתיו. ואין מהראוי להתאבל עליו זמן מרובה:

לי מלך. רצה לומר: שהוא יהיה מלך לי, לשמור מצותי:

ואמרת. לבני העיר:

ויאמר. הגדול שבהם אמר לו, אם בואו הוא בהיות עמו השלום, או הוא בעבור העדר השלום:

ויאמר שלום. הנה השלום עמי ואין רע, ובאתי הנה לזבוח לה׳ וכו׳:

אך נגד ה׳. רצה לומר למלכות הוא הגון, אך שיהיה משיחו נגד ה׳, רצה לומר: שיהיה ה׳ עמו:

כי לא. רצה לומר: איני רואה לתלות בדבר אשר רואה האדם:

יראה לעינים. אם הנראה הוא יפה עינים, שהוא הדבר אשר יראה האדם, ואין לתלות המלוכה בדבר זה:

וה׳. אבל ה׳ יראה ללבב, הטובה היא, ובזה הדבר תלוי:

שבעת בניו. בדברי הימים (א ב טו) לא חשב כי אם שבעה עם דוד, שנאמר: דוד השביעי. ובמדרש יש שהיה לישי עוד בן, ושמו אליהו המוזכר בין הנגידים, שנאמר (שם א כז יח): ליהודה אליהו מאחי דוד, וכן נאמר (לקמן יז יב): ולו שמנה בנים [ומה שלא חשבו בדברי הימים, יראה שהיה מאשה אחרת. וצרויה ואביגיל היו אחיות לשבעת האחים רק מן האם ולא מן האב, וכמו שנאמר (שמואל ב יז כה): אשר בא אל אביגיל בת נחש. ומזה יראה שהיתה בת נחש, ולא בת ישי, ובהיות כן לא היו אחיות לאליהו, לא מן האב ולא מן האם והנה בדברי הימים (א ב טז) נאמר: ואחיותיהם צרויה ואביגיל, ולזה לא חשב אליהו עמהם, כי לאליהו לא היו אחיות כאמור, אולם חז״ל לא קבלו כן, כי אמרו (בבא בתרא יז א): שנחש הוא ישי]:

התמו. האם נשלמו:

הנערים. בניך:

כי לא נסוב. על השלחן לאכול, עד בואו פה:

כי זה הוא. אשר בחרתי בו:

מאת ה׳. ולא באה לו במקרה:

רוח אלהים. רצה לומר: רוח גדול וחזק, כי כשרוצה להגדיל דבר מה, סומכו למלת אלהים. וכן (לעיל יד טו) ותהי לחרדת אלהים או רצה לומר: רוח רעה הבאה מאלהים:

עבדיך לפניך. רצה לומר: אתה תצוה, והלא עבדיך המה לפניך, ונכונים המה לעשות אשר תצוה, ואמור להם אשר יבקשו איש יודע חכמת הנגון ומנגן בכנור:

וטוב לך. כי בעבור שמחת קול הזמר, תלך הרעדה:

מטיב לנגן. מנגן טוב ויפה:

וגבור חיל וכו׳. המה הדברים הראוים לעומד בהיכל המלך:

וה׳ עמו. שהוא איש מוצלח, ובהצלחתו יועיל לך:

אשר בצאן. אשר רועה בצאן:

חמור לחם. חמור אחד טעון לחם:

נושא כלים. כלי מלחמתו:

ורוח לשאול. באה לו ההרוחה, וסרה ממנו החרדה: