מצודת דוד על דברי הימים א כט

אחד. כאומר ואיך יוכל אחר לאסוף הון רב כ״כ לבנות בית לה׳:

בחר בו אלהים. ואף בו בחר למלוך על ישראל ויטרד מאד בדבר המלוכה:

נער ורך. והוא נער בשנים ומעונג ביותר ולא נסה לטרוח הרבה:

כי לא לאדם. לא בעבור צורך אדם נעשה הבית כ״א לה׳ וא״כ מהצורך לפארו מאד:

וככל כחי. כאומר והנה אני עשיתי מה שעלי ובכל כחי הכינותי וכו׳:

הזהב לזהב. הזהב הכינותי על כלי הזהב וכן כולם:

ומלואים. כן יקראו אבני יקר ע״ש שממלאים את הגומא העשוי במשבצות להושיב בו האבן:

ברצותי. בעבור שאני מרוצה וחפץ בבית ה׳ הנה יש לי עוד סגולה מיוחדת מזהב וכסף נתתי גם אותה לבית ה׳:

למעלה מכל וכו׳. ר״ל נוסף על כל אשר הכינותי מאז לבהמ״ק:

שלשת אלפים. ר״ל וזהו חשבון הסגולה שלשת אלפים וכו׳:

לטוח וכו׳. חוזר הוא על הזהב כי לא טחום בכסף, ורז״ל אמרו שהכסף האמור כאן ר״ל זהב טוב המכסיף כל הזהבים (ה) לזהב לזהב. את הזהב לכלי הזהב וכו׳:

ולכל מלאכה וכו׳. ואת כל דבר הנצרך למלאכה הלא המה מסורים ביד החרשים:

ומי מתנדב. אמר אל העומדים לפניו מי בכם מתנדב מה לחנך את ידו היום בתת נדבה לה׳ וכאומר מעתה התחילו להתנדב על בנין הבית:

שרי האבות. הם ראשי האבות האמור למעלה:

ולשרי. ואת השרים הממונים על מלאכת המלך הם שרי הרכוש האמור למעלה:

ואדרכונים. שם מטבע ידוע אצלם:

רבו. הוא עשרת אלפים ולא באו עדיין למשקל ככר:

והנמצא. ואשר נמצא אתו אבנים נתנו אותם לאוצר הבנין:

על יד יחיאל. על ידו מסרו האבנים והוא הביאם אל האוצר:

על התנדבם. שמחו על הנדבה כי היתה בלב שלם כי המתנדב ולבו בל עמו הוא נעצב על חסרון הממון:

אלהי ישראל אבינו. מלת אבינו חוזר על ישראל ולפי שיעקב היה תחלה לנודרים ובא לדבר דבריו בעבור הנדבה לזה הזכיר שם ה׳ על ישראל:

מעולם וכו׳. מהעה״ז עד העוה״ב:

לך וכו׳. ר״ל שגדולה שאני בה והגבורה והתפארת אשר בי והנצחון שעשיתי וההוד שבי הכל המה מידך:

כי כל וכו׳. מוסב על לך לומר כי כל לך אשר בשמים ובארץ:

לך וכו׳. אתה הוא הממליך מלכים ואתה הוא המתנשא את כל אשר הועמד להיות לראש:

מלפניך. ממך הם נתונים:

לכל. את כל אשר תחפוץ:

מודים וכו׳. על כל העושר הרב אשר נתת לנו:

מי אני וכו׳. ר״ל וכי עוצם ידינו גדול כ״כ לעצור כח להתחזק לאסוף הון להתנדב נדבה גדולה כזאת:

כי ממך. כל העושר הזה בא ממך והבא מידך חזרנו ונתננו לך:

כי גרים. למול שנותיך ימי שנותינו מעטים המה כימי הגר בארץ נכריה וא״כ הוא מן הנמנע לאסוף הון רב כזה בזמן מועט בעוצם יד לולי ה׳ שהיה לנו:

ותושבים. ר״ל כל מה שאנחנו תושבים בעולם אין אנו תושבים אלא ככל אבותינו שהלכו להם ומתו וא״כ לגרים נחשב:

כצל. הפונה בכל עת בנטית השמש כן ימינו על הארץ בכל עת פונה ועובר מהימים הקצובים:

ואין מקוה. ואין תקוה להאדם להאריך ימיו יותר מן הקצוב:

כל ההמון. מרבית העושר הזה:

מידך הוא. מידך באה לנו והכל שלך:

וידעתי. אתה אלהי הן ידעתי שאתה בוחן לבב האדם לדעת מחשבתו ורוצה אתה ביושר לבב לכן התנדבתי הנדבה ההיא ביושר לבב:

ראיתי בשמחה. ראיתי אני אשר בשמחה נדרו להתנדב לך א״כ גם המה התנדבו ביושר לבב כמוני:

שמרה זאת. זכות הנדבה ההיא שמור לעולם:

ליצר מחשבות. את פעולת מחשבות לבב עמך שהיתה במחשבה טובה ורצויה:

והכן. אמץ לבבם להפנות אליך:

ולעשות הכל. את כל דברי התורה וכפל דברו לחזוק:

אשר הכינותי. את כל דבר הצריך על הבנין:

זבחים. זבחי שלמים זבחו לרוב:

לכל ישראל. ר״ל כולם הביאו שלמים:

לפני ה׳. כדין בשר זבחי שלמים:

וימליכו שנית. כי בפעם הראשון כשנמלך מפני מחלוקת אדוניה כמ״ש במלכים א׳ לא היו אז כ״א אנשי ירושלים לכן שבו להמליכו בהקהל כל שרי ישראל:

וימשחו לה׳. ע״פ מצות ה׳ משחוהו למלך:

ולצדוק. ואת צדוק מנו לכ״ג:

על כסא ה׳. ר״ל לעשות משפט ה׳:

כל ישראל. ולא היה מערער עליו:

נתנו יד. תקעו כפם להיות תחת ממשלתו:

לעיני כל ישראל. כולם ראו גדולתו:

הוד מלכות. ר״ל שהיה נראה בעיני כל אשר הוא הגון וראוי למלוכה מפאת עצמו:

על כל מלך. על שום מלך שהיה לפניו על ישראל:

שבע שנים. ולא חש לחשוב עוד ששת החדשים שמלך בחברון או לפי שהיה נרדף ששה החדשים לפני אבשלום בנו ולא היה נחשב למלוכה לכן לא חשב למולם אלה ששת החדשים:

עושר וכבוד. מוסב על מלת שבע לומר שהיה שבע עושר וכבוד:

הראשונים. כשהיה עוד נרדף מפני שאול:

על דברי שמואל. ר״ל בספר שמואל:

ועל דברי נתן וכו׳. גם הם כתבו ספרים ואינם אתנו:

עם כל מלכותו. ר״ל שמה יסופר דברי דוד עם כל הארצות שמלך עליהם:

והעתים וכו׳. עתים לטובה עתים לרעה: