מצודת דוד על שמואל ב יג

אחות. מן האב ומן האם כי, מעכה בת מלך גשור היתה יפת תואר ולקחה דוד במלחמה, ובא עליה קודם שנתגיירה ונתעברה וילדה את תמר, ואת אבשלום ילדה אחר שנתגיירה (סנהדרין כא א):

ויצר לאמנון. היה מיצר ודואג עד שהיה נראה כחולה מרוב חשקו בה:

אחותו. מן האב:

כי בתולה היא. ומדרך הבתולות לשבת בית ולזה היה מהנמנע העיני אמנון לעשות לה מאומה ולמלאות תאותו ולכן נעצב הרבה:

איש חכם מאד. חכם להרע:

בבקר, בבקר. בכל בוקר נראה פניך דל וכחוש, כאלו בלילה לא שכב לבך:

אחות אבשלום. כאומר הלא היא לבד אחות אבשלום, ומן האם, אבל לא תחשב לאחות מן האב, לא לי ולא לו, על כי נתעברה אמה ממנה בגיותה, ולא תחשב לאבי לבת, ומותרת היא לי, ואני אוהב אותה ובה אני חושב בלילה ונגזלה שנתי:

והתחל. עשה עצמך כחולה:

ותברני לחם. היא תאכיל אותי, כי תעשה את המאכל לעיני, וכשאראה בתיקונו אהיה תאב להמאכל ואכלתי מידה, וכאומר וכאשר תבוא לביתך עשה כאשר תמצא ידך:

ותלבב לעיני. תעשה לפני שתי לביבות:

ותבשל. עוד פעם על המחבת בשמן:

ותצק. יצקה על הקערה הלביבות עם השמן:

החדר. לחדר משכבו:

ותבא. את הלביבות:

ותגש. הגישה אליו את הלביבות לאכול:

אל אחי. אל תעשה כזאת, אתה אחי:

אל תענני. אל תאנס אותי:

כי לא יעשה וגו׳. לאנס את הבתולות, ולזה לא תעשה גם אתה את הנבלה הזאת:

ואני וגו׳. עם שיהיה באונס, מכל מקום לחרפה תחשב לי, ואנה אוליכה להסתירה מבני אדם:

ואתה. ואף אתה תהיה נחשב כאחד הנבלים:

ועתה. הואיל ותחפוץ בי, דבר נא וגו׳, כי לא ימנעני מלהיות לך לאשה:

ויחזק. נתגבר עליה ואנסה:

וישנאה. אולי גדפתו בדברים, ומה׳ היתה זאת לגלות חרפתו בקהל רב:

כי גדולה וכו׳. השנאה היתה בערכה יותר גדולה מערך האהבה הקדומה:

קומי לכי. ולא רצה שתשב עוד זמן מה בביתו:

אל אודות הרעה וגו׳. רוצה לומר: אל תעשה עסק הרעה הגדולה הזאת, אשר היא יותר גדולה מהאחרת:

אשר עשית. רוצה לומר: ומה היא הרעה הגדולה, ואמרה אשר אתה עושה עמי לגרשני מביתך, כי מעתה חפצה להנשא לו, לכסות קלונה:

כי כן תלבשנה. כן היה מנהג מלבושיהן:

מעילים. היא כתונת פסים, וענינם אחד:

על ראשה. רוצה לומר: וזרקה ממעל לראשה דרך צער, ולהודיע לרבים שאנוסה היתה:

ותשם ידה וגו׳. כן הוא דרך המצטער:

היה עמך. רצה לומר: אנס אותך, ובלשון נקיה דבר:

ועתה. הואיל וכבר נעשה, החרישי ואל תבזי אותו, כי הלא אחיך הוא, וראוי לך לחוס על כבודו:

אל תשיתי וגו׳. רוצה לומר: אל תצטערי בעבור זה:

למרע. בין דבר רע, בין דבר טוב:

כי שנא וגו׳. ושמר האיבה בלבו להנקם בו לעת מצוא, ובכדי שלא ירגיש בדבר, לא דבר עמו מאומה:

ויהיו גוזזים. והיה מדרכם לעשות משתה ושמחה וכן בנבל נאמר (שמואל א כה ח): על יום טוב באנו:

עם עבדך. על עצמו אמר:

ולא נכבד עליך. כי כאשר נלך כלנו, יהיה לך לעול כבד וטרחה מרובה:

ויברכהו. על נדבת לבו:

ולא ילך. בשאלה אמר לו, ואם לא, ילך אמנון (עם שקרא לכל בני המלך, לא היה אמנון נכלל עמהם, לפי שהיה הבכור, ועומד הוא במקום אביו המלך):

למה ילך. כי יכבד עליך:

כטוב וגו׳. ואז לא יהיה נשמר:

הלא כי אנכי צויתי. ומידי יבוקש:

חזקו. אם אולי יעמוד על נפשו:

בדרך. עד לא באו העירה:

והשמועה. קול שמועת שקר:

אל יאמר. אל יחשוב:

היתה שומה. הצואה ההיא הושמה על עבדיו מפי אבשלום, מיום ענות אמנון את תמר:

דבר לאמר. השמועה האומרת כל בני וגו׳:

מדרך אחריו. כי הצופה היה רואה אל מול הדרך שהלכו בה, והמה נסו בדרך עקלתון, ובאו לעיר מדרך אחורי הצופה:

הנה בני המלך. העם הבא בני המלך המה, והיה אם כן כדבר עבדך, שאמנון לבדו מת:

אל תלמי. כי הוא היה אבי אמו:

ויתאבל. המלך התאבל על אמנון בנו, כל ימי חייו:

ואבשלום ברח וגו׳. מתחלה אמר שברח ממקומו ואחר זה אמר שהלך אל תלמי ועתה בא לומר ששהה שם שלש שנים:

ותכל דוד. כלתה נפש דוד לצאת בעבור אבשלום, והוא ענין תאוה וחשק אל הדבר, כמו (תהלים קיט פא): כלתה לתשועתך נפשי:

כי נחם. אף שהתאבל עליו כל הימים, מכל מקום קבל עליו תנחומין מה, כי מת הוא, ונגזר לקבל תנחומין על המתים (סוף מסכת סופרים: בראשית רבה פד כא):