מצודת דוד על מלכים ב כא

אשר אמר וגו׳. כאילו המקרא קובל עליו לומר, ראו מה עשה, הלא ה׳ אשר שמה ישכון, והוא שם שמה מזבחות להאשרה:

בירושלים. בבית העומד בירושלים:

אשים את שמי. רצה לומר: אשרה שכינתי:

בשתי חצרות. עזרת כהנים ועזרת ישראל:

והעביר וכו׳. היא עבודת המולך:

ועונן וגו׳. המה מעשה כשפים (ז) בבית. פסל האשרה שעשה, שם אותם בבית ה׳:

ולא אוסיף. גם זה מדברי ה׳ שאמר לדוד ולשלמה:

אשר צויתים. הם אנכי ולא יהיה לך וגו׳ ששמעו מפי הגבורה אשר צוה אותם עבדי משה. הם שאר המצות כולם, ששמעו ממשה הנאמר לו מפי ה׳:

ולא שמעו. אבל המה לא שמעו, כי מנשה התעה אותם לעשות הרע, עוד יותר מן העמים וכו׳:

וידבר ה׳. ולכן דבר ה׳ וכו׳:

תצלנה. כל אחת מאזניו, תרעד ותתנועע מגודל החרדה:

קו שומרון. רצה לומר: כדרך הבנאי, אשר ינטה קו ליישר ולהשוות הבנין, כמו כן הרעה אשר תבוא לירושלים, תדמה לרעת שמרון:

ואת משקולת. היא העופרת הקשורה בהקו, לשקול ולהכביד למטה:

ומחיתי. אקנח אותה מכל אשר בה, כמו שמקנחין את הצלחת, ומהפכין אותה על פיה אחר הקנוח שלא תתטנף, כן יהיה סוף הקנוח של ירושלים, כי לאחר שתתרוקן מכל, תהיה נהפכת וחרבה:

שארית נחלתי. כי שאר שבטי ישראל כבר הגלו:

ועד היום הזה. ולכן עתה נתמלא הסאה:

עד אשר מלא. כי בראות העם שהקל מנשה בשפיכת דם, למדו ממנו ושפכו גם המה, ויחשב העון אף למנשה כאילו הוא היה הממלא:

פה לפה. רצה לומר: משער לשער:

בעיני ה׳. שבין האדם למקום:

בגן ביתו. בהגן שהיה לו בביתו:

בקבורתו. אשר כרה לעצמו בחייו: