מנחם ציון לו

שאסור בשבת הלא באמת לא היה צריך שום תיקון וכמ"ש בזוה"ק שטו העם ולקטו שטותא נקטו בליבייהו ולתרץ זה נקדים לבאר למה בכל ששת ימי המעשה נאמר ויהי ערב ויהי בוקר משא"כ בשבת שלא נאמר בו ערב ובקר. והענין הוא כך כי הבורא ית"ש ברא באדם שבע שערים והם שני עינים שני אזנים שני נקבי האף והפה וצריך ביאור למה בג' הראשונים ברא שתים שתים הלא בעין א' היה יכול לראות הכל ובאוזן א' לשמוע הכל ונקב חוטם א' להריח כל צרכו ועוד למה נברא הפה יחידי. וביאור הדבר שבג' הראשונים משמשין שני עניינים טוב ורע לכך צריך שני מינים הא' לראות רוממות הבורא ב"ה ונוראותיו ונפלאותיו וגדולותיו' וכמ"ש דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו' ובעין השני יראה חסרונות עצמו שכך מצינו בחזקיה מלך יהודה אע"פ שהיה צדיק גמור והקב"ה רצה לעשותו משיח. מ"מ לא היטיב אשר דבר באומרו זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובתמים. והוכיחו ישעיה הנביא ואמר לו הקשית לדבר איך יוכל האדם להתפאר שהוא תמים במעשיו אך הקב"ה יכול לשבח הצדיקים במעלה זו שכן מצינו שאמר על נח תמים היה בדורותיו אותך ראיתי צדיק ולאברהם אבינו אמר התהלך לפני והיה תמים. וכמו כן נבראו שני אזנים הא' לשמוע מה ידבר ה' שהרי אמרו חז"ל בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב וגו' ולמה אין שומעין אותו הקול אבל אמת נכון הדבר שאותו הקול נשמע לכל אדם איך שהשי"ת מעורר שכלו לשמוע בקול דברו שכשהאדם מעיין בתורה מתעוררין אזניו לשמוע ולהקשיב ושכלו מדבר בעדו ומורהו הדרך הטוב והישר על כן צריך האדם להטות אזניו לזה שכן נאמר והיה אם שמוע תשמעו ולא נאמר אם תלמדו שעיקר הלמוד היא השמיעה להיות נאה דורש ונאה מקיים והאוזן הב' לשמוע גנות עצמו ולזאת נבראו ג"כ שני נקבי האף הא' להריח ריח ניחוח של השי"ת והוא הריח תורה הנודף כשמן תורק והנקב הב' להריח בסרחון עצמו אבל הפה אין צריך רק א' אשר בדבר ה' יקום לעולם שאסור לדבר שום גנות אפי' בגנות עצמו שאינו מרויח כלל בזה. ובעבור