מנחם ציון לב

שניתן רשות לכתוב התורה שבע"פ שגם היא נעשית תורה שבכתב נעשה מאותיות נשמה צירוף אחר והיא המשנה שקבלו התנאים וזה היה עיקר הכוונה באכילת המן להזדכך גופם להאיר על עבר פנינו שכל העליון להיות כמו נשמה לגוף בבוא יום השבת וע"כ לא אמר להם משה מיד מצות שבת כי לא היו מוכנים לכך שלא היה להם גוף והמתין עד יום המחרת שאכלו מן המן ואז בא לכלל כעס כי מן הראוי היה שלא יהיו יכולין להותיר מן המן אחרי שהוא טוב להשכיל כלו חיות ורוחניות לפקוח עינים עורות כל הרואה אותה בעודה בכפו יבלענה וכמו שיש מדות בלומדי תורה הירא את דבר ה' ואוהב את תורתו כשיתחיל ללמוד אינו יכול לפסוק אפי' רגע אחת לפי שיש לו נחת רוח גדול מזה אבל מי שהוא לומד מתוך עצלות ועצבות ומרפה עצמו מד"ת שהלימוד עליו כמשא כבד אינו יכול להשלים חוקו ומניח השאר עד למחר ואומר לכשאפנה אשנה וע"כ כעס משה שמן הדין היה להם להיות רעבים וחרדים אל המן והם לא כן עשו רק הותירו ממנו ומחשבתם נכרת מתוך מעשיהם שדעתם משובשת מאוד ואינם חפצים בלב שלם לדעת את ה'. ובזה יבואר מה שאמר והיה משנה שהיום השבת יהיה נשמה אל אותן העובדות של ימות החול אחת מהנה לא נעדרה

שני העומר לאחד צריך ביאור האיך הספיקו להם השני עומרים. הרי העומר לא היה רק מזון סעודה אחת אפילו לקטן היה שיעור מצומצם ולא העדיף שבלילה ירד השליו ובשבת לא ירד שהי' צריך לירד בלילה לפי ששאלוהו שלא כהוגן ניתן להם שלא כהוגן שצריכו לנעור משנתם ולשחוט ולבשל ובשבת שלא יכלו לשחוט ולבשל לא ירד כלל וגם במוצ"ש לא ירד דלא הוצרכו לו שכבר אכלו ג' סעודות כאשר צוה משה תלתא היום כתיבי ואין לומר שירד כפול בליל ששי דלא מצינו זה בשום מקום וגם למה לא באו נשיאי העדה לשאול מקודם ביום ששי על הותרת השליו טרם ששאלו על הותרת המן וא"כ ע"כ שאכלו מן המן שירד ביום ששי ארבעה סעודות וצ"ל כמ"ש בזה"ק שהקשה איך ברכו במן הא כתיב