מלאכת שלמה על משנה זבחים ג:א

כל הפסולים וכו'. תוס' פ"ק דקדושין דף ל"ו ודפ' האיש מקדש (קידושין דף נ"ב.) ובגמרא רפ"ק. וביד פ"ט דהלכות ביאת מקדש סימן ו' וברפ"ה דהלכות מעשה הקרבנות וברפ"א דהלכות פסולי המוקדשין וסימן ב' וסימן כ"ח:

שהשחיטה כשרה וכו' בנשים. בגמרא מוכח דנשים שוחטות אפילו לכתחילה דמפרש דהא דתנן ששחטו דיעבד משום דבעי למתני טמאים דלכתחלה לא ולא קאמר משום דבעי למתני נשים דקתני ברישא ומכאן תשובה למה שכתוב בהלכות ארץ ישראל דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלה ועוד כתוב בהן שחט ולא בירך וערום ששחט שחיטתן פסולה ונראה שהם חומרות בעלמא שהיה אומר מדעתו אותו חכם שכתב הלכות א"י תוס' ז"ל הכא וגם ברפ"ק דחולין:

ובעבדים ובטמאים גרסינן וכדמפרש ר"ע ז"ל. בפירוש ר"ע ז"ל וטמא ששחט בקדשים וכשרים לא משכחת לה אלא בסכין ארוך וכגון שהוא עומד חוץ לעזרה ע"כ. אמר המלקט ודלא כשמעון התימני דאמר שוחט צריך שיהיו ידיו בתוך העזרה:

לפיכך הם פוסלין. פ' קבלה דף כ"ו:

וכולם שקבלו. שם דף כ"ו:

אם יש דם הנפש עוד בבהמה וכו'. לשון ר"ע ז"ל עד שאין מחשבתם של אלו פוסלתם בקבלה. אמר המלקט וה"ה לזרקו ומתניתין דקתני שקבלו קמייתא דכולהו עבודות נקט דכיון דפסול אינו ראוי לה לא פסלה מחשבתו אבל אם שחטו פסול במחשבתו תו ליכא תקנתא דכיון דכל הפסולין כשרין לשחוט פסלא מחשבתם והכי מתרץ בגמרא שם פ' קבלה דהיינו פירקין דלעיל בדף כ"ו: בפי' ר"ע ז"ל ובדבר הראוי לעבודה. אמר המלקט פירש אם מנחה היא מנחת חטים צריך להיות לאפוקי מנחת העומר שהיא של שעורים דלא חייל עלה פגול ליענש כרת על אכילתה. דדבר החדש אסור הוא וכתיב ממשקה ישראל. ומנחת סוטה אע"ג דשעורים היא דה"ל דבר שאינו ראוי לעבודה דלברר עון קאתיא אפ"ה איתרבי בה מחשבה לפסול דהא כתיב בה היא דכתיב מנחת קנאות היא כמו במנחת חוטא דרחמנא קרייה חטאת. וביד שם פ"א דהלכות פסולי סי' כ"ד כ"ה כ"ו כ"ז כ"ח ובפ' שני סימן י' ובפי"ד סימן ב':