מלאכת שלמה על משנה תמיד ד:ג

נטל את הסכין והפריש את הריאה מן הכבד ועד עכשיו לא היה לו צורך סכין לא בנטילת הפדר ולא בנטילת קרביים שזהו דבר שנוטלין ומפרידין בלא סכין. והפריש את הריאה מן הכבד הפריד זה מזה כדי שתהא הריאה עם צואר כדלקמן והכבד עם דופן ימין:

ואצבע כבד מן הכבד. אצבע כבד כשחותכין את הכבד ומפרידין אותו ממקומו נשאר מעט כבד מן העוקץ אצל הכליות ולא היה מזיזה ממקומה:

נקב את החזה בדבר שאינו חותכו כדרכו שייך לשון נקיבה שהוא מפריד החזה מן הדפנות והצלעות זו ארוכה מזו. ועוד י"ל לפי שהחזה על הדפנות כמו אהל וכשנוטל את החזה משם הוי כמי שנוקב בבהמה שהחזה קצר ברחבו ודומה המקום לאחר נטילתו כחלון וזה הוא עיקר:

ונתנו למי שזכה בו עלה לדופן הימני היה חותך ויורד עם השדרה אצל השדרה חותך ולא היה נוגע בשדרה שהשדרה היה מניח עם הדופן השמאלי לפי שבזה הדופן היה תולה הכבד ולא היה חותך השדרה עמו שאם היה חותכו עמו היתה כבדה:

עד שהיה מגיע לשתי צלעות הרכות אצל החזה כלומר היה חותך ויורד עד שהיה מגיע לאותן צלעות וגם למעלה אצל העוקץ היה מניח שתי הצלעות ולקמן מפרש כשיפרש דופן השמאלי דקתני ומניח צלעות רכות מלמטלה וכו' וכך היה עושה בחברתה דופן ימין:

ינותנה למי שזכה בה והכבד תלויה בה. לכך הפריש קודם הריאה מן הכבד שבשתי הקרבות היו:

בא לו לגרה לצואר:

והניח בה שתי צלעות מכאן ושתי צלעות מכאן שתי צלעות הניח בו כבר כשחתך הדופן הימני ועכשיו הניח בו שתי צלעות מצד אחד וזהו אותן צלעות שהן מדופן אצל חזה ועדיין לא חתך דופן השמאלי לכך שייך לומר והניח בה שעדיין הם מחוברות לדופן והקנה והלב והריאה תלויין בה:

בא לו לדופן השמאלי והניח לא גרסינן בה והניח אצל העוקץ שתי צלעות רכות דהיינו למעלה ושתי צלעות רכות מלמטה אצל החזה והניחן במקומן ולא חתך עם הדופן וכן היה מניח עם חברתה בדופן הימני שתי צלעות למעלה אצל העוקץ ולפי שלא פירש למעלה שתי צלעות בנטילת דופן ימין פירשו לך כאן:

נמצא מניח בשתיהן בשתי דפנות: [הגה"ה קשה לע"ד האי נמצא מאי קמ"ל ותימה שלא דברו בזה המפרשים ז"ל]:

שתים שתים מלמטה ושתים שתים מלמעלה בין בדופן ימין בין בדופן שמאל:

חתכה לדופן שמאל ונתנה למי שזכה בה והשדרה עמה:

והטחול תלוי בה והיא היתה כבדה יותר אלא של ימין קורין אותה גדולה לפי שהכבד תלוי בה והכבד לאו מן הדופן הוא אלא תלוי הוא בה ובשביל שדבר שאינו בכלל הדופן תלוי בה לכך נקראת גדולה:

בא לו לעוקץ הוא הזנב חתכו אצל רגל השמאלי שעדיין תלויה הבהמה בו והאליה ואצבע הכבד ושתי כליות עמו וכן שתי צלעות מכאן ושתי צלעות מכאן לפי שאותן צלעות מיקרי כנפי העוקץ ולא חש לפרש שתי צלעות מכאן ומכאן:

נטל רגל השמאלית שנשארה יחידית שכל הבהמה מנותחת לאבריה נטל רגל שנשאר עדיין באונקלי:

ונתנה למי שזכה בה עכ"ל המפרש שבתלמוד ז"ל. ומתוך פירושו ז"ל נראה דגרסינן נטל רגל השמאלית נתנה למי שזכה בה ול"ג חתכה וכן מצאתי ג"כ מוגה ומוכרח הוא שהרי היא יחידית נשארה וגם הר"ר יהוסף ז"ל מחקה. וכן משמע ג"כ מפירוש הראב"ד ז"ל שאעתיק בסמוך. וזהו:

ואצבע הכבד מן הכבד מורי הרב החסיד פירש כי חתיכת כבד קטנה יש ואותה היא הנקראת אצבע לפי שהיא קטנה ולשון אונא לא קראה משום דלא דמיא לאונא ואינה עומדת בענין זה שראוי לקרותה אונא ע"כ:

נקב את החזה שעושה כמין ארובה שחותך את שומן החזה הרואה את הקרקע מראשי הצלעות ונשאר כמין נקב בין ראשי הצלעות עד שמגיע לשתי צלעות אותן שנשארין עם הגרה הרא"ש ז"ל. וחזה הניתן לכהנים מבואר בגמרא מהו בפרק אלו טרפות (חולין דף ס"ה:)

היה חותך ויורד עם השדרה גרסינן. וכמו שהעתקתי מן המפרש ז"ל ובערוך גריס שזרה בזי"ן והיא היא:

ולא היה מזיזה ממקומה פירש הראב"ד ז"ל לא היה מזיז הריאה אלא כמו שהקנה מחובר לצואר והריאה תלויה בקנה כך היה מניחה כי הריאה עם הצואר היה מחובר שזה לא יתכן שהיה מקדים הצואר לחזה שזה היה כמו מעביר על המצות. פ"א י"ל דאאצבע כבד קאי ולא היה מזיזו ממקומו אלא היה מניחו מעורה כדי שיהיה מחובר לעוקץ ושתי הכליות וכדתנן לקמן ואחר שנקב את החזה ונתנו למי שזכה בו מן הדין הוא לבא לאלתר אצל הגרה דהיינו הצואר שהקנה והלב תלויין בו שזה היה כסדר אבל לא יתכן דבר זה לעשות דכיון שנתעסק בדבר שהוא מצלעות הבהמה כגון החזה דין הוא שגם בו יתעסק קודם הצואר שאינו מצלעות הבהמה לפיכך היה חוזר ועולה לדופן הימנית והיה חותך ויורד עם השדרה כלומר היה יורד בעומקו של צלע ולא היה נוגע בשדרה כלומר לא היה חותך השדרה עצמה כלל. וי"מ שהיה מפריש הבוכנא מן האסיתא וחותכו:

עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכות כלומר כך היה חותך אל הצלע לצד ארכה אצל השדרה עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכות:

היה חותכה ונותנה למי שזכה בה והכבד תלויה בה באותה דופן הימנית ועתה הנה עתה נתעסק על זה הדופן של הבהמה מצדה האחד וצדה האחר הוא חלוק מצד זה והצואר שייך לתרויהו דופני הבהמה לפיכך היה מתעסק לאלתר בצואר דהיינו גרה כדפרישית:

והניח שתי צלעות מכאן ושתי צלעות מכאן כי אצל הצואר הם שתי צלעות רכות מצד זה ושתי צלעות רכות מצד זה אצל הצואר בדופן האחר כמו כן לפיכך היה מניח לחותכם עם הצואר אלא בלא אלו הצלעות היה חותך את הצואר לבדו ולישנא דבא לו שייך למיתני במקום שהם כמו שני דברים כגון הכא שכבר נתעסק בדופן האחר היה בא לו אח"כ אצל הגרה שהיא עדיין תלויה ומחוברת אצל דופן שני אבל קודם כשהבהמה שלימה לפניו והגוף כולו כאחד עדיין אז שייך בה למיתני לשון עליה וירידה כדתנן לעיל עלה לדופן הימנית היה חותך ויורד:

בא לו לדופן השמאלית והניח בה שתי שתי צלעות רכות מלמעלן דהיינו אותן שאצל החזה כלפי צלעות גדולות:

ושתי צלעות רכות מלמטן דהיינו אצל הצואר ובשביל כך נקרא זה למטה מה שהוא אצל הצואר מפני שהבהמה תלויה ברגליה בעבור כך הם נקראין תחתונים מפני שאצל הצואר הם ושאצל הצלעות הגדולות נקראין עליונים ועוד מפני שאלו אצל הצואר כמו סוף כל הצלעות לפיכך נקראים תחתונים וה"פ בא לו לדופן השמאלית מניח שתים רכות מלמעלה ושתים מלמטה כמו שפירשנו ומשום דלעיל סתמא תנן בדופן הימנית היה חותך ויורד עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכות וה"א דאהני צלעות דלמטה קאי קמ"ל הכא דאעליונים קאי כי זה היה דרכו כי היה חותך החזה מבין שמנה צלעות הרכות שהחזה שרוי בתוכן כגון שתים מכאן ושתים מכאן בדופן האחד וכן בדופן השני והיה חותך דופן הימנית כמו שאמרנו ואח"כ היה חותך השמאלית מן השדרה אלא במקצת היתה מעורה בשדרה והיינו דקתני והשדרה עמה כלומר מעורה בה במקצת ובתוספות צרפת מתמיה מ"ש דלענין חזה הניתן לכהן היה חותך מן הצלעות רכות אילך ואילך ונותנה לכהן ומ"ש הכא שלא היה חותך כלום מן הצלעות הרכות עם החזה וי"ל דלאו תמיהה היא משום דהתם גבי כהן בדבר הנקרא חזה תליא מילתא דהכי כתיב בקרא וחזה הוא לשון חזות דהיינו שרואה פני הקרקע וקים להו לרבנן שקצת מן הצלעות נמי רואין את פני הקרקע אבל הכא ונתח אמר רחמנא וקים להו לרבנן דבלא הצלעות נקרא נתח:

והיא היתה גדולה לא ידענא מאי נ"מ שהיא היתה נקראת גדולה ושמא יש לומר לאשמועינן שצריכה ימין מחמת שהיא חשובה וכבדה ולא יטעה הכהן לומר שזו גדולה יותר (הגה"ה נלע"ד שרוצה לומר שלא יטעה הכהן לומר שדופן השמאלית גדולה יותר ויקחנה לדופן הימנית בשמאל וחיישינן לנפילה שהרי הימנית גדולה יותר מפני שהכבד תלוי בה). ויקחנה בשמאל וחיישינן לנפילה א"נ לממכר והא קמ"ל דכבד שוקלת יותר מן השדרה ועדיין הנשאר מן הבהמה תלוי ברגל האחר של שמאל עתה אחר שעשה כל זה בא לעוקץ חתכו מתוך הגוף ונותנו למי שזכה בו:

והאליה ואצבע הכבד ושתי כליות עמו וחתיכה באליה אין צריך שהרי כשנחתך העוקץ לאלתר האליה עם העוקץ מפורדים ממקומן האליה מחוברת עם העוקץ והיינו דקא מפרש ואזיל והאליה ואצבע הכבד ושתי כליות עמו שלא תאמר זה לבד היה חותך והאליה שמבחוץ לבד אלא הכל היה אחד ולשון תלייה בעוקץ לא שייך למיתני משום דאצבע הכבד ושתי כליות שקולים כמוהו או יותר ולא שייך תליה אלא בדבר קטון בגדול ומכאן ואילך לא היה צריך כבר לחתוך ומש"ה נקט לשון נטילה ברגל כדקתני נטל את הרגל ועד הנה סידר חיתוך האברים לפי מה שהם סדורים בבהמה ומכאן ואילך מסדר סדר הכהנים האוחזים שלא כענין סדר חיתוך האברים אלא לפי חשיבות האברים זה מזה וכל אבר שהיה חשוב יותר מונה ראשון וכל אחד ואחד. ובפרק שני דיומא פליגי ריוה"ג ור' עקיבא ור"י היאך היה קרב ולשם תעיין ע"כ מפירוש הראב"ד ז"ל: וחוטמו כלפי זרועו בערוך וכן בפירוש הראב"ד ז"ל גרסינן וחרטומו [הגה"ה גם הר"ר יהוסף ז"ל הגיה חרטומו] וז"ל הראב"ד ז"ל וחרטומו כלפי זרועו פי הבהמה נקרא חרטום וכן פירש בערוך:

וקרניו בין אצבעותיו מפני שגם הראש היה הופך כלפי כף על כן היו הקרנים למטה בין אצבעותיו כדי שיחזיק בטוב שלא יפול:

ובית עורה לחוץ. כלומר מקום החתך היה הופך לבין שתי אצילי ידיו ובית עורה לחוץ כי זהו דרך כבוד של מעלה:

מדולדלת בין אצבעותיו. כמו האבר והבשר המדולדלין בבהמה דבר שאינו מחובר רק תלוי נקרא מדולדל ולפיכך היה מניחו תלוי בין אצבעותיו מפני שהוא ארוך יותר מפס ידו ועל כן ראש העוקץ שהוא עב היה מניח למעלה בין אצבעותיו וראשו האחד למטה היה תלוי כדי שלא יעכבנו ויוכל להחזיק על פס ידו גם אצבע הכבד ושתי כליות עמו וצלעותיה בין אצבעותיו וכל דבר הארוך היה מניח תלוי בין אצבעותיו וטעם זה שייך כמו כן לגבי הקרנים עכ"ל הראב"ד ז"ל:

והרגל וכו' ובית עורן לחוץ מקום הסמוך לעור הוא לצד חוץ כלפי מעלה ומקום החתך הוא על פס ידו. הרא"ש ז"ל. ואיתא להאי בבא בפרק הוציאו לו (יומא דף מ"ח.) ובפרק קבלה דף כ"ד אמרינן הולכת אברים למזבח דלא מעכבא כפרה דהוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר לא בעיא ימין. וז"ל הרא"ש ז"ל בשמאלו משום דהולכת אברים למזבח הוי עבודה דלא מעכבא כפרה לכך אינה צריכה ימין ולכך מוליך שני אברים בשתי ידיו ונושא האבר החשוב בימין והאחר בשמאל עד כאן. ואיתא נמי למתניתין בפרק קמא דמנחות דף י' ותוספות פ' הקומץ רבה (מנחות דף כ"ה) ורש"י ז"ל כתב שם פרק קמא דמנחות הרגל של ימין היה מוליך בשמאל משום דאמרינן במסכת יומא גבי סדר הולכת אברים הראש והרגל היה נושא בבת אחת והאי רגל מדאזיל בהדי רישא ודאי רגל של ימין הוא דחשיב הלכך הראש שהוא דבר חשוב היה מוליך בימין והירך בשמאל ובית עורה לחוץ ומקום החתך היה כנגד האיש כדי שלא יראה מבחוץ שנוול הוא ע"כ:

והגרה בשמאלו וצלעותיה בין אצבעותיו כך צ"ל:

וכרעים על גביהן מלמעלה. איני מבין מה הם אלו הכרעים שהרי הרגלים כבר נאמרו וכמדומה לי שרגלים וידים השנויין לעיל הם הירכים והזרועות אבל הכרעים המוזכרים בריש מתניתין ב' חתך את הכרעים וכן ג"כ אלו הכרעים המוזכרים פה הם כל הארכובות הנמכרות עם הראש וכן משמע בפרק החליל (סוכה דף נ"ב) גבי בנה של מרתא בת בייתוס שהיה נוטל שתי ירכות של שור הגדול שלקוח באלף זוז ומהלך עקב בצד גודל להראות שלא היה משא כבד עליו לקוץ בו ולרוץ ע"כ. אח"כ דקדקתי ומצאתי שכן מובן ג"כ מן דברי המפרשים שכתבתי למעלה וכן נראה ג"כ ממסכת יומא כמו שאכתוב בסמוך בס"ד בשם המפרשים שבדפוס וצ"ע בתוי"ט כמו שכתבתי בהגה"ה לעיל סימן ב'. ושניהם הראב"ד והרא"ש ז"ל הסכימו דידים הם הכתפים כמו שכתוב למעלה בסימן ב'. ועיין בת"כ ר"פ ששי דפ' ויקרא בכפר קרבן אהרן שנתן שם טעם למה הקרב והכרעים בכהן אחד:

ובית עורן לחוץ מקום שמשם הופשט העור היה כלפי חוץ ומקום החתך כלפי המוליך והכי שפיר למעבד כדי שלא יראה החתך ומפרש ביומא מ"ט סלקא רגל בהדי רישא. ואיכא מ"ד התם דרך נתוחו היה קרב הראש והרגל ושתי ידים ושתי דפנות והחזה והגרה והעוקץ והרגל ואיכא למ"ד דרך עלוייא ושומנא היה קרב פירש כדרך שהאברים שמנים זה מזה הם קרבים הראש והרגל ושתי הדפנות החזה והגרה ושתי הידים והעוקץ והרגל ובין למ"ד דרך עלויו ובין למ"ד דרך ניתוחו אין זה סדר שהרגל קרב עם הראש שהרי בניתוח שתי הידים קודמין ומפרש התם מ"ט רגל סליק בהדי רישא. הראש כבר פרישית שהוא קודם וגזרת הכתוב הוא ומה טעם רגל עמו משום דרישא נפישי בה עצמות סלקא רגל בהדיה שהוא כולו בשר והכי שפיר כלפי מעלה שתהא בהקטרה עצמות ובשר ואין בשום אבר כ"כ בשר עמו כרגל:

השני בשתי ידים תנא אזיל בתר אברא דבישרא כלומר בתר גדול האברים שהאבר הגדול מחברו קודם הלכך שתי הידים קודמין שהן גדולים מן העוקץ וכן ג"כ הכהן המוליך עצמו האבר החשוב נותנו ביד ימינו:

והגרה בשמאלו וצלעותיה בין אצבעותיו האי דלא פירש ובית עורה לחוץ היינו טעמא דצלעותיה מונחים בין אצבעותיו א"כ הוי בית עורה לחוץ אבל גבי דפנות לא פירש לך כלום כיצד היה נושאו יהיה יכול לישא דפנות על פס ידו לכך פירש בית עורה לחוץ:

בקרביים הנתונין בבזך לפי שאין מחוברין יחד צריך ליתנם בכלי וכרעים על גביהן מלמעלה וכדכתיב והקרב והכרעים ירחץ במים והקטיר הכהן את הכל המזבחה ע"כ מן המפרש שבתלמוד וקצת ממנו מהרא"ש ז"ל:

השביעי בסלת ס"פ התכלת (מנחות דף נ"ב:)

הלכו ונתנום תוספת פ' אלו נאמרין (סוטה דף ל"ח:)

מחצי כבש ולמטה במערבו כל מה שהיו יכולין להקריב האברים לצד מערבו של מזבח היו עושין כי היכי דקרינן ביה לפני ה' טפי כדי שילכו דרך מערבו של כבש ויעלום למזבח אחר שיפיסו מי יעלה האברים למזבח ובתוספות צרפת מקשינן ממתניתין דשקלים ובשלהי פרק החליל מייתי לה אברי התמיד ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח ושל מוספין במערב ובפרק החליל פירש בקונטריס דאע"ג דאיכא ספרים דגרסי אימורי התמיד לאו דוקא אימורין אלא הה"נ אברים אלמא דבמזרח ניתנין והכא קתני דבמערב ניתנין אי לאו דבקונטריס מפרש לשם דאברי התמיד קאמר היה נראה לומר דלאו אאברי תמיד טהורים קאמר אלא אאותם שנטמאו וכדאיתא התם לעיל מינה בההיא בבא דפליגי התם ר' עקיבא ורבנן ובהנהו הוא דקתני שהיו ניתנין ונשרפין במזרח ושל מוספין במערב ושל ר"ח על כרכוב המזבח אבל אין צריך לכל זה דבשתי סדרי משנה שבידי ל"ג הכי אלא ה"ג בהו שניתנין במערב וכדקתני הכא במתניתין דתמיד ולפי אותן סדרי משניות דגרסינן במזרח מצינן למימר דמתניתין דהכא דקתני שהיו ניתנין במערב ר' חנניא בן עקשיא היא דאית ליה הך סברא דניתנין במערב וכדאיתא בתוספתא דשקלים ולשם במערבו של כבש מלחום ואח"כ ירדו ובאו ללשכת הגזית הראב"ד ז"ל. וזה פירוש הרא"ש ז"ל מחצי כבש ולמטה אבל לא מחצי כבש ולמעלה פן יטעו ויבואו להקטירם קודם שילכו ללשכת הגזית לקרוא ק"ש ולהתפלל. א"נ הרחיקום מן המזבח כדי שתהא העלאתם למזבח חשובה בעיניהם דאיכא מ"ד דצריכה פייס והא דאמרינן בפרק החליל בחלבי תמיד שמלחום למזרחו של כבש מחציו של מזבח ולמטה ושל מוספין במערב לפי שבשבת יש גם מוסף והוא עיקר שהוא חובת היום היו מסדרין המוסף במערב כלפי שכינה והתמיד במזרח:

ומלחום כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח:

לקרות את שמע ולהתפלל רְצֵה קודם הקטרה שיהא קרבנן לריח ניחוח ע"כ. ופירש המררש הז' בסלת שלאחר הקטרת איברי התמיד מקטורין מנחתו דהיינו סלת. חביתי כ"ג דאמרינן ביומא עולה ומנחה שום מנחה ואפילו חביתין:

הט' ביין נסכים רביעית ההין כל אלו קרבין עם האברים דאין מקריבין עולה בלא מנחה ונסכים: וחביתין אע"פ שקריבין בעבור כ"ג הואיל ומן הפסוק הם [על הגליון כתב בעל מלאכת שלמה ע"ז ת' צ"ע] קודמין לנסכי תמיד.

הלכו ונתנום מחצי כבש ולמטה ולא מחצי כבש ולמעלה שלאחר הקטרת הקטורת חוזרין ומוליכין אותן למזבח ואם היו קרובין למזבח לא תראה הולכה הלכך צריך להניחן מחצי כבש ולמטה שכשיחזרו להוליכם או הם או אחרים תראה הולכה חשובה והכי יפה לעשות שאם קרובים למזבח נראין כמוקטרין ועוד דפעמים שיקטירם קודם הקטורת הואיל וקרובים הם כ"כ למזבח ע"כ לשונו ז"ל: