מלאכת שלמה על משנה שבת יד:ג

אין אוכלין וכו' וראיתי מי שדקדק לגרוס אזוב יון בחול"ם היו"ד וכולה תיבה אחת [עיין מ"ש על זה בערוך השלם ערך אזביון.] וקשה הוא בעיני דמ"ש ממאי דתנן בפ' בתרא דנגעים ובפי"א דמסכת פרה לא אזוב יון ולא אזוב כוחלי וכו' ומ"מ הערוך בכמה דוכתי משמע דגריס אזוביון מלה אחת בחול"ם או בשור"ק גם לשם. ובגמ' גם ברש"י ז"ל דומה שהיא מלה אחת ורש"ל ז"ל הגיה אין אוכלין אוזביין בשבת כצ"ל וכן ברש"י ע"כ ודומה ששם ברש"ל ז"ל נפל ג"כ טעות ובמקום מלת יין צ"ל יון בוי"ו. אח"כ מצאתי שכתב הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה בפרשת האזינו בפסוק אמרתי אפאיהם וז"ל והנה ירמוז לגלות עשרת השבטים שגלו לנהר גוזן הוא שהחכמים קורין אותו סמבטיון כי נקרא גוזן מלשון ויגז שלוים אתה גוזי כי העומדים אחריו מוסרים מבני אדם וקורין אותו סמבטיון מפני שביתתו בשבת כי יום השבת בלשון ההוא סבט כאשר היא בערבי ונהוג בלשונם להוסיף בתארים יון אזוביון אוריון מוליון וכן הרבה עכ"ל ז"ל:

אבוב רועה. לשון הערוך וכן בפי' הר"ן ז"ל מפ' בגמ' חוטרא דרעיה ע"כ אלא שאין הלשון כך בגמרות שבדפוס:

כל האוכלין [עיין תוי"ט] וק"ק לע"ד דהתם בפ' כיצד מברכין משמע דלא התירו כל האוכלין לרפואה אלא היכא דגברא לאכילה קמכוין ורפואה ממילא קא הויא ובטור וגם בהרמב"ם ז"ל מבואר דמותר אע"פ שהוא מתכוין לרפואה וכמו שפי' ר"ע ז"ל:

חוץ ממי דקלים. תנא חוץ ממי דקרים מאן דתני מי דקרים שהן דוקרין את האשה:

מפני שהן לירוקה בעל חולי וכוי. לשון ר"ע ז"ל עד ולא יוליד. אמר המלקט ובגמ' פריך ומי שרי לאדם להעשות סריס והתניא וכו' ומסיק דמתני' מיירי באשה שאינה מצווה אפריה ורביה ולר' יותנן בן ברוקא דאמר על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו מיירי בזקנה או בעקרה: