מלאכת שלמה על משנה סנהדרין ב:ד

ומוציא למלחמת הרשות. בגמרא פריך הא תנא ליה חדא זימנא בפירקין דלעיל אין מוציאין למלחמת וכו' ומשני איידי דתנא כל מילי דמלך תנא נמי מוציאין למלחמת הרשות:

ופורץ לעשות לו דרך ללכת לכרמו ולשדהו דכתיב ירום לבבו מאחיו גדלהו משל אחיו כדדרשינן והכהן הגדול כן נראה בעיני רשב"ם ז"ל בפ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ט.) וביד דפ"ה דהלכות מלכים ומלחמותיהן סי' ג':

בוזזין ונותנין לפניו כך צ"ל:

ונוטל חלק בראש פי' מחצית הביזה כלומר נוטל מחציתה בראש ר"ל שהוא בורר לעצמו המחצית היפה בראשונה והמחצית הנשאר יחלוקו אנשי הצבא ביחד עם האנשים היושבים על הכלים אבל אוצרות המלכים שכובש כולן למלך וכן כל הרוגי מלכות ממונם למלך וכמו שנכתוב בסמוך בס"ד:

אלא י"ח שהרי דוד היו לו ששה נשים דעגלה זו מיכל ואלה שמות נשיו אחינועם ואביגיל ומעכה וחגית ואביטל ועגלה שהיא מיכל ונקראת עגלה שהיא חביבה עליו כעגלה ואיכא מאן דדריש מקרא דכ"ד נשים לקח ותו איכא תנא דדריש מקרא שלקח מ"ח אבל תנא דידן דריש הכי דמה כהנה קמא שית אף כהנה בתרא שית אע"ג דכתיב וכהנה בוי"ו. ודעת הרמב"ם ז"ל שם בהלכות מלכים פ"ג ששמנה עשר דדוד היו בין הנשים והפילגשים הכל י"ח. אבל הראב"ד ז"ל שם בהשגות ס"ל נשים י"ח חוץ מן הפילגשים ושם יישב מהרי"ק ז"ל בכסף משנה הפסוקים בין להרמב"ם בין להראב"ד ע"ש ושם הביא הכ"מ ראיה לדברי הרמב"ם ז"ל שאף פילגשים אינו יכול להוסיף יותר על י"ח ע"ש:

ר' יהודה אומר מרבה הוא לו וכו' בגמרא פריך למימרא דר' יהודה דריש טעמא דקרא ור"ש לא דריש טעמא דקרא והא איפכא שמעינן להו דתניא אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה שנאמר לא תחבול בגד אלמנה דברי ר' יהודה רש"א עשירה ממשכנין אותה לפי שאינה צריכה לאותו כסות להחזירה בלילה עניה אין ממשכנין אותה שמתוך שאתה חייב להחזירו לה אתה משיאה שם רע בשכנותיה ומשני בעלמא ר' יהודה לא דריש טעמא דקרא ושאני הכא דמפרש קרא גופיה טעמא מה טעם לא ירבה לו משום דלא יסור לבבו ור"ש אמר לך מכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא א"כ ליכתוב קרא לא ירבה לו ולישתוק ואנא אמינא מה טעם לא ירבה משום דלא יסור לא יסור למה לי אפילו אחת ומסירה את לבו ה"ז לא ישאנה א"כ למה נאמר לא ירבה לו נשים אפי' כאביגיל:

כדי ליתן לאכסניא ס"א אספניא והנכון אפסניא שלו והר"ר יהוסף ז"ל [הגי'] אפסוניא: וילפינן ליה ממלת לו דכתיב גבי כסף וזהב. ונראה דר"ל שלא ירבה כסף וזהב כדי להתנאות בו או כדי להתגאות בו אלא יכול להרבות כסף וזהב כדי ליתן לחילותיו ממנו כל ימי מלכותו וכדתניא בברייתא הכא בגמרא כל הארצות שכובש הרי אוצרות המלכים למלך וכן ג"כ כל הרוגו המלך ממונם למלך כראיתא בפ' נגמר הדין והביאם הרמב"ם ז"ל בפ' רביעי דהלכות מלכים ומלת כדי לפי זה אינה בדקדוק לשון שיעור כך נלע"ד ועיין שם בהרמב"ם ז"ל פרק שלישי:

וכותב לו ס"ת לשמו ביד בהלכות ס"ת פ"ז סי' ב ובפ' שני דהלכות מלכים ומלחמותיהם:

יוצא למלחמה והיא עמו נכנס והיא עמו יושב בדין והיא אצלו כן הגיה הרב הנזכר:

שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו ומהכא נמי ילפינן דאינו נכנס בה לא לבית המרחץ ולא לבית הכסא דבעינן מקום הראוי לקרות כדכתיב וקרא בו: