מלאכת שלמה על משנה פסחים ח:ג

האומר לבניו וכו' פ' אין בין המודר (נדרים דף ל"ו) ובפ' כל הגט (גיטין דף כ"ה:)

הריני שוחט את הפסח וכו' פי' הריני עולה לירושלים ולאחר שאהי' שם אשחוט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון:

על מי שיעלה ראשון הוה ס"ד בגמ' דמשום טעם דיש ברירה הוא ודחי לה דלכולם הִימְנָה אלא משום כדי לזרזן קאמר והכי נמי דייקא דקתני ומזכה אחיו עמו אא"ב דאימנינהו מעיקרא שפיר אלא אי אמרת דלא אימנינהו מעיקרא לבתר דשחוט מי קא מתמני והתנן בסיפא נימנין עליו ומושכין את ידיהם ממנו עד שישחט ש"מ ותנ"ה דמשום זריזות קאמר דתניא מעשה וקדמו בנות לבנים ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים. ומדקתני בנות זריזות ובנים שפלים ולא קתני בנות זכו ובנים לא זכו או ובנים לא יצאו ידי חובתם שמעי' מינה שם בפ' אין בין המודר דשה לבית אבות לאו דאורייתא פי' דמן התורה אין הקטנים צריכין להמנות בשה עם בני חבורה אלא אוכלים ממנו אע"פ שלא נמנו עליו ויש ליישב דלא פליגא אסוגיא דידן דהכא בגמ' דידן נמי ה"ק ש"מ דכדי לזרין קאמר דהא לא בעי לאימנויינהו ומה שאמר להם על מי שיעלה מכם ראשון כדי לזרזן קאמר ודוחק א"נ אפשר לומר דהכא בעי לפרושי אפי' את"ל דבניו דמתני' הוו גדולים דצריכין ודאי להמנות והתם ודאי בעי לפרושי אי אמרינן דבנים דמתני' הוו קטנים יכולין לאכול ואינו נקרא פסח שלא למנוייו דלא אסר רחמנא אלא להנהו דאיתנהו במצות תכוסו ועיין כאן בתוס':

זכה בחלקו ומזכה ס"א וזיכה. ולא מצאתי דין זה דהאומר לבניו וכו' שם ביד לא בפ' שני ולא בפ' שלישי. רק הביא שם בפ' שני הברייתא דאיתא בגמ' שוחט אדם ע"י בנו ובתו הקטנים וכו':

לעולם נמנין עליו וכו' גמ' מאי לעולם ומשני הא קמ"ל דאע"ג דאימני עליה חבורה זו חוזרת ונמנית עליה חבורה אחרת ודלא כר' יוסי דס"ל ובלבד שיהיה אחד מבני חבורה ראשונה קיים עליו כמו שכתבתי לקמן ס"פ מי שהיה טמא:

נמנין עליו ומושכין. פ' תמיד נשחט (פסחים דף ס') ותוס' ס"פ אלו דברים בפסח ובגמרת יומא דף מ"ט פ' הוציאו לו ובפ' כל הגט דף כ"ה ובגמ' אמר אביי מחלוקת לימשך פי' בההיא קאמר ר"ש עד שיזרק דרבנן סברי מהיות משה מחיותיה דשה ור"ש סבר מהוייתיה דשה קודם גמר עבודותיו אבל לימנות ד"ה עד שישחט דאמר קרא במכסת נפשות והדר תכוסו תנ"ה וכו' עד ר"ש אומר נמנין עד שישחט ומושכין עד שיזרק הדם. ורוב הספרים לא גרסי' במתני' רק ר"ש אומר עד שיזרק הדם: