מלאכת שלמה על משנה נזיר ז:ג

אבל הסככות וכו' בתשובות הרשב"א ז"ל סימן תע"ו. ופי' הרמב"ם ז"ל ואינו סותר את הקודמין לפי שאינו סותר אלא בטומאות ידועות והם שיהיו מעצמו של מת לפי שנאמר וכי ימות מת עליו בפתע פתאים ולא נאמר וכי יטמא לנפש וטמא ראש נזרו ע"כ:

הסככות אילן המיסך על הארץ ובפ' דם הנדה אמרינן דמדאורייתא לאו אהל מעלייא מפני שהענפים רחוקים זה מזה ואין בהן פותח טפח אף כי יש בודאי כזית מן המת תחת אחת מהם ומן התורה טהור כי הלך תחת כולן ורבנן הוא דגזרו טומאה בהולך תחתיו:

ופרעות אבנים היוצאות מן הגדר הסמוך לבית הקברות ויש שם נפל תחת אחת מן האבנים וגזרו חכמים טומאה למהלך תחת אחת מן האבנים ואף כי ספק טומאה בר"ה ספוקו טהור ובמסכת נדה משמע דמהלך על פני כולה טמא בודאי תוס' ז"ל:

והגולל והדופק הכריחו התוס' בשם ר"ת ז"ל הכא בפירקין גם בסוף פ' שואל וגם בכתובות פ"ק דף ד' גם בסנהדרין דף מ"ז דגולל היינו אבן גדולה מלשון וגללו את האבן שמניחין על הקבר לסימן והיא מצבה דכתיב היא מצבת קבורת רחל ואותם האבנים שמניחין בצדדין שהאבן גדולה יושבת עליהן שלא על המת נקראין דופק ושם בכתובות פ"ק הכריח ר"י בעל התוס' מכח התוספתא כפי' הקונטרס דודאי גולל הוא כסוי הארון וכמו שפירש כאן רע"ב ז"ל אלא שבפ' שני דאהלות סימן ד' תפס פי' ר"ת ז"ל:

ואהל רובע עצמות כך צ"ל. וכדמפרש רע"ב ז"ל וכן הוא בגמרא אבל הרמב"ם ז"ל נראה שגורס ואהל ורובע דמפרש ואהל ר"ל שנגע באהל של המת או אם האהיל על רובע וכו' ויש גורסין וְאֹהֶל כדכתיב בקרא ויש גורסין וְאָהֵל האלף בקמ"ץ דלשון חכמים לחוד. ומה שפי' רע"ב ז"ל אבל על מגע ומשא של רובע עצמות מגלח ואפילו הם נמוקים ולא נשאר בהם עצם כשעורה שלם כבר כתבתי (ראיתי מה שכתבתי) במתני' דלעיל ואע"פ שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ז דהלכות נזירות סימן ד' וכן אם נטמא ברובע עצמות הבאין מן השדרה או מן הגולגולת ה"ז ספק טמא דמשמע אבל אם נגע בהן או נשאם פשיטת ליה לרמי בר חמא השואל דמגלח עליהם על כרחך לא קאמר אלא ברובע עצמות הבא מהשדרה או מהגולגולת דחמירי אבל הבא משאר עצמות לא נתבאר בדברי הרמב"ם ז"ל אפילו הם נמוקים שמטמאים במגע ובמשא:

אחר זמן רב שהאיר והזהיר עינינו הרב בעל תוספות י"ט נר"ו מצאתי שכתב אריש מילתיה דרע"ב ז"ל וז"ל ורובע עצמות כתב הר"ב אבל על מגע ומשא מגלח. גמרא. דאלת"ה לא איצטריך למתנייה דהא מרישא תנן ועל חצי קב ש"מ דעל רובע לא. והרמב"ם ז"ל בחיבורו לא כתב כן בהדיא אבל הניחו במשמע מדכתב או שנטמא באהל רובע עצמות וכ' שאינו סותר דש"מ דהא נטמא במגע ובמשא רובע עצמות דסותר ולא ידעתי למה לא פירש כן בהדיא ע"כ. ועל סוף דבריו שכתב ואפילו הם נמוקים לא ראיתי שדבר מאומה ונלע"ד שהם מדברי התוספות שכתבתי במתני' דלעיל. וכתבו תוס' ז"ל ורביעית דם ואהל רובע עצמות שמטמאין באהל אין הנזיר מגלח עליהן דכי ימות מת עליו אמרה תורה ובדין הוא דה"ל למיתני פחות מחצי לוג דם או פחות מחצי רב אלא נקט שיעורים המפורשים בפ' שני דאהלות שהן מטמאין באהל ע"כ:

וכלים הנוגעים במת פירש הראב"ד פ"ז דנזירות ה"ח מה שאמרו שהאדם מיטמא בכלים הנוגעים במת לטומאת שבעה לא אמרן אלא בחבורין חבורי אדם בכלים וכלים במת אבל שלא בחבורין טומאת ערב ע"כ. ועיין מ"ש על זה בתוספות יו"ט סוף משנה ראשונה דפ' ששה עשר דאהלות:

וימי סְפיִרוׂ כך צ"ל ומצאתיו מנוקד בשוו"א תחת הסמ"ך ובחירק תחת הפ"א:

וימי גֶמרוֹ בסגו"ל תחת הגימ"ל. וכתבו תוס' ז"ל וימי ספירו וימי גמרו איצטריך למיתני דאי חנא ספירו ה"א אבל ימי גמרו דחמירי סותר ואי תנא גמרו ה"א אבל ספירו דקיל עולה והקשו ז"ל לא ליתני אלא ימי ספירו וליכא למימר אבל גמרו סותר דא"כ מאי נפקא מינה במה שימי ספירו אינו סותר הרי כבר סתר מטעם ימי גמרו וצ"ע ע"כ. בפי' רע"ב ז"ל צריך להקדים לשון וימי ספירו ללשון וימי גמרו אבל אמתני' קשה אמאי לא תנא ברישא וימי גמרו ובסיפא וימי ספירו כמו שהוא האמת דקודם הם ימי חלוטו ואחר שנטהר מצרעתו הן ימי ספירו שבעת ימים שהוא מנודה מאשתו באיסור תשמיש המטה כדכתיב וישב מחוץ לאהלו ז' ימים אע"פ שכבר נכנס לפנים מן החומה כדתנן בר"פ בתרא דנגעים:

על אלו אין הנזיד מגלח לא קאי אימי ספירו ואימי גמרו שהרי הוא צריך לגלח תגלחת מצורע אלא קאי אשארא שאין מגלח כדין נזיר טמא ומזה בשלישי ובשביעי לא קאי נמי אימי גמרו ואימי ספרו דאין טעון הזאה וכן יש כלים שנוגעין במת ואין טעונין הזאה וכן משמע נמי בגמרא דלא קאי אכלים הנוגעים במת דמפרש דמיירי בכלי עץ ואין אדם הנוגע בהן צריך הזאה אלא קאי אשארא ארביעית דם וגולל ודופק וכו' תוס' ז"ל:

ומתחיל ומונה מיד והוא שתהא נזירות מרובה כדי שיהא בו גידול שיער שלשים יום לאחר שנתגלח בתגלחיות שתים של מצורע רש"י ז"ל:

וימי הסגרו של מצורע. כגון שפרחה בו צרעת והסגיר אותו הכהן ועמד בעיניו או כיהה עולין לו לימי נזירותו תוס' ז"ל. ובגמרא בעי לאיפשוטי ממתני' דקתני ומזה בשלישי ובשביעי דארץ העמים משום גושא גזרו עליה דאי משום אוירא היכא דאיכא אוירא בלא גושא כגון דנכנס בה דרך קרון או ספינה שלא פסע בארץ מי הוי טומאה חמורה דתיבעי הזאה שלישי וז' ודחי לה דלעולם אימא לך משום אוירא וכי קתני ומזה לא קאי אארץ העמים כי היכי דלא קאי אימי ספירו ואימי גמרו ואכלים הנוגעים במת דאם נגע נייר בכלים הנוגעים במת מי צריך הזאה והלא הנוגע בהם אינו טמא רק טומאת ערב אלא לאו ש"מ דלאו אכולהו קאי אלא אסככות ופרעות וכו'. וז"ל הרמב"ם ז"ל שם פ"ז סימן ח' נגע באהל המת או בכלים הנוגעים במת אינו מזה בשלישי ובשביעי ויראה לי שדין זה מיוחד בנזיר אבל כל אדם שנטמא בכלי טומאת ז' יזה בשלישי ובשביעי כמו שיתבאר בהלכות טומאת מת וכן יראה לי שזה שאינו מזה בשלישי ובז' אם נגע בכלים כדי שיעלו לו ימי טומאתו בכלי ממנין ימי נזירותו ע"כ: