מלאכת שלמה על משנה מקואות ד:ג

החוטט בצנור וכו'. ברמב"ם שם פ' ששי סי' ב' ו' פירש כדפירשו הר"ש והרא"ש ז"ל שהחקק בצנור הוא כדי שיתקבצו שם העפר והצרורות אבל אכאן בפי' המשנה כתב בית יוסף ביו"ד סי' ר"א דף רמ"ב עמוד ג' שנראה מפירושו למשנה שדעתו לומר דחקקו דקתני היינו שחקק בעץ לעשות צנור וגם הר"ן ז"ל פי' כפי' הר"ש והרא"ש ז"ל ודחה פי' רשב"ם ז"ל שנראה מפירושו ז"ל דהאי צנור פרוץ הוא כעין חלון ואין עשוי לקבלה ולא מחוור דכל כה"ג אינו פוסל את המקוה דתנן בפ"ד דמקואות סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה אלמא דכל שאינו עשוי לקבלה אינו פוסל אלא ודאי האי צנור כגון שהוא חקוק לקבל בו צרורות וכו' ע"כ. ועיין במ"ש בפ' שני דכלים סי' ב':

ובשל חרס רביעית. סמ"ק פסק בין של עץ בין של חרס נאסר בכל שהוא. וכבר כתב עליו בהגהה שצ"ע למה פסק בשל חרס הפך המשנה. ופי' בערוך ערך צר לקבל צרורות פי' חופר בצנור שיהא רחב שאם יפלו שם צרורות ילכו להם ולא יסתמו הצנור ע"כ:

ירד לתוכו עפר ונכבש. הרמב"ם והראב"ד ז"ל גורסין ונגפם [הגהה נראה ונגבס צ"ל וכן מצאתיו מוגה]. כלומר שנעשה חזק וקשה כגבסיס כן כתב הרא"ש ז"ל בפ' תינוקת והר"ן ז"ל כתב בהלכות נדה לרב אלפס ז"ל דבפ' שני דשבועות דף ש"ז ע"א ונכבש כשר כלומ' אפי' נכבש מאליו ונדחק שם עד שאין המים יכולין לשטוף העפר כשר דשוב אינו בר קבלה. וכל דברי הרמב"ן ז"ל איתנהו נמי בחדושי הרשב"א ז"ל שם פ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס"ה:)

בפי' רעז"ל ורחב באמצע אפ"ה לא חשיב נעשה לקבלה. כך נראה שצ"ל: