מלאכת שלמה על משנה מעשרות ד:ג

הנוטל זיתים מן המעטן טובל אחת אחת במלח. שאין קובע אלא במלח וצרוף שתים אבל מלח לבדו או צרוף לבדו לא קבע:

ר' אליעזר אומר מן הַמְעַטֵן הטהור חייב. לעשר נראה דגרסי' המעטן כמו המעבד דהיינו האומן שעוטנן ומיירי דהאדם האוכלן הוא טמא כדאיתא בפ' המביא ומש"ה במעטן טהור חייב במלח ונתן לפניו דאין ראוי להחזיר מותרו דגברא האוכלן טִמְאַן מן המעטן הטמא פטור דשניהם טמאים וראוי להחזיר המותר וכי שקלינהו מעיקרא אדעתא למיכל פורתא ואהדורי שקלינהו ורבנן פליגי עלי' דר"א וסברי דאפי' במעטן טמא אם מלח ונתן לפניו חייב ובירוש' מוקי פלוגתייהו בשיש לו מעטן טהור ולחברו מעטן טמא והאומן טמא ר' אליעזר סבר חשיבי כאילו אית לי' טהור וטמא דאדם מחזיר מותרו על מעטן חברו ורבנן סברי אין אדם מחזיר מותרו למעטנו של חברו הלכך אכילת קבע חשיבא וחייב. הר"ש שירילי"ו ז"ל. ונלע"ד שאינו מוכרח לגרוס מְעַטֵן כמו מעבד. ונראה שנדחק לכתוב כן כדי לרמוז מה שכתבו תוס' ז"ל שם פ' המביא וז"ל רישא במעטן טהור וגברא טמא דלא מצי למיהדר וא"ת והרי נטמאו זיתי המעטן כו' (כמ"ש התי"ט):

מפני שהוא מחזיר את המותר. פי' כי כל דבר שלא נגמרה מלאכתו ממש אלא שיש לו דבר אחר שאסור לאכול ממנו וכשהוא יכול להחזיר את המותר פטור: