מלאכת שלמה על משנה כלים ט:ח

נכנס ויוצא דולק. שהנקב רחב והכוש נכנס ויוצא בריוח ואינו כבה:

ניקב מצדו. של עין דהיינו במקום שהמירוח דבק לעין:

נכנס ויוצא שלא דולק. כך צ"ל:

שיעורה מלא מיצה. כך צ"ל. ופי' בערוך בלשון שני הקש שאע"ג השיפון שדומה לירק קרוי מוצא וכל חסדו כציץ השדה תרגומו כמוצא דחקלא.

וכן היה אומר במגופת החבית וכו'. פי' אבל רבנן ס"ל בין במגופת החבית בין בחצבים גדולים שוה אמצען למן הצד דבמגופת החבית שיעורה לעולם מלא מיצה שנייה של שיפון וחצבים גדולים נמי שיעורם לעולם מלא מיצה שנייה של קנה והבד"א הוא בין לרבנן בין לר"ש ומ"מ קשיא לע"ד דמ"ש שאר משקים דמחמרינן בהו טפי מיין. ועיין במ"ש לעיל פ"ג סי' ב':

אפי' כל שהן טמאין. כך מצאתי מוגה ע"י הרב בצלאל אשכנזי ז"ל בשתיהן:

אבל אם נעשו בידי אדם אפי' כל שהן טמאים. פי' אפי' נעשו ליין:

בפי' ר"ע ז"ל. דכלי גדול שניקב במוציא רמון וכו'. אמר המלקט הר"ש והרא"ש ז"ל [הוכיחו] מכח קושיית בקיאות דתוספתא דנקב שאינו עשוי בידי אדם על ידי מירוח מציל אפי' במוציא רמון:

שיעורו במשקים כצ"ל. וכתב הר"ש ז"ל לעיל ריש פרק ג' ובסוף פרק המצניע דקדקנו אותה משנה דלקמן סוף פרק ט' דלא תיקשי אהא דאמרינן התם ולענין צמיד פתיל עד שיפחת רובו ע"כ: