מלאכת שלמה על משנה בבא קמא ד:ז

הרי אלו חייבין. דשבעה שור כתיבי בפרשה חד לגופה ושיתא להני שיתא דתנן וצריכי אשה דלא תימא כו':

ושור גר שמת. לא איצטריך למיתנייה אלא איידי דאיצטריך ליה לקרא לרבויי ליה שור יתירה איצטריך נמי תנא למיתנייה נמקי יוסף ז"ל. וקרא דכתיב שור יתירא מצינן למימר משום דלא הוו ילפי מהדדי לשום טעם ותו דהא לא מסיימי קראי:

הרי אלו חייבין מיתה. דוקא מיתה חייבין אבל מן הכופר פטורין וכן פסק הרמב"ם ז"ל שם ביד פרק עשירי סי' ו' וז"ל ואין האפוטרופסי' משלמין את הכופר שהכופר כפרה הוא ואין הקטנים והחרשים והשוטים בני חיוב כדי שיהיו צריכי' כפרה ע"כ:

ר' יהודה אומר שור המדבר שור ההקדש שור הגר שמת ואין לו יורשים פטורין. וכו' כך צ"ל. ואפי' נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ מת הגר וה"ל הפקר היה פוטר ר' יהודה שנאמר והועד בבעליו והמית השור יסקל עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד וה"ק ר' יהודה בהדיא בברייתא וכתבתיה לעיל בפ"ק סוף סי' ב'. ועיין במ"ש שם בשם הרא"ש ז"ל: