מלאכת שלמה על משנה בבא בתרא ה:ג

מכר את הסייח בנקודת חיריק בסמ"ך ובקמ"ץ ביו"ד וקצת תימה בעיני שראיתי שפי' רש"י ז"ל בפ"ק דר"ה דף ג' גבי סיחון שדומה לסיח במדבר פי' סיח עיר בן סוס ע"כ דהא הכא תנן המוכר את החמור מכר את הסיח. ותימה גדול יותר שמצאתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל לא מכר את הסיח הפך מן הגמרא וכמו שפי' רעז"ל וכמו שאכתוב עוד בסמוך בס"ד: ובגמרא אמאי קרי לי' סייח שמהלך אחר סיחה נאה דבקריאה בנחת וברמיזה כל דהו הולך למקום שהאדם חפץ אבל זקן צריך מרדע:

לא מכר את בנה כל היכא דמכר סתם בין חמור בין פרה אין הבנים מכורין אלא הב"ע דאמר לו חמור מניקה או פרה מניקה אני מוכר לך ועל כרחך לטפויי אתא כיון דלא מכר סתם והלכך גבי פרה דראויה לחלבה אתא לטפויי חלבה ובנה אינו מכור אבל חמור מניקה שאינה ראוי' לחלבה ודאי לטפויי בנה אתא והלכך בנה ג"כ מכור עמה:

מכר בור מכר מימיו מתניתין יחידאה היא ור' נתן היא ור"ש בן אלעזר ס"ל כרבנן דר' נתן: ורשב"ם ז"ל פסק כר' נתן וכן נראה ג"כ שסובר הרא"ש ז"ל וז"ל ורשב"ם ז"ל פי' דהלכה כסתם מתניתין דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתניתין. ודאי כשהאמורא אומר דבר מדעתו ומקשה לי' ממתניתין ומשני לי' יחידאה היא לא סבירא לן כההיא משנה דסמכינן עליה דאמורא דפסיק הלכתא דלא כמתניתין אבל הא דקאמר הכא יחידאה היא לאו למימרא דלא סבירא לן כותי' אלא לאשמועינן דר"א בר"ש כרבנן וכן מסתבר ע"כ: והכריח נמוקי יוסף ז"ל דה"ה דבשובך ואשפה וכוורת נמי פליגי אלא דחדא מינייהו נקט בברייתא ושלא כדברי הראב"ד ז"ל ומיהו בבור פליגי אבל בבאר מים חיים כ"ע מודו שמכר שעל שם זה נקרא באר הריטב"א בשם רבו הראב"ד ז"ל [הגהה צ"ע אם צריך להיות הרמב"ן ז"ל או הרא"ה ז"ל]. ואע"ג דקיימא לן דמוכר בעין יפה מוכר הא אמרן דבדברים החשובים לא אמרינן דמכר וכ"ש במטלטלין ומים מטלטלין נינהו וה"מ מכר אבל הקדיש או נתן הקדיש ונתן את כולו עכ"ל ז"ל בקיצור:

מכר אשפה וכו' ס"א מכר אשפות מכר זבלם הרי"א ז"ל. כתוב בפי' רשב"ם ז"ל מכר כוורת מכר דבורים דכל הני דקחשיב בטילי לגבי הני דקמעי אבל מכר זבלו לא מכר אשפתו מכר מימיו לא מכר בורו וכן כולם ומילתא דפשיטא היא ולא איצטריך למיתני ע"כ. ובקצת ספרים כתוב עוד בתוספתא גרסי' נמי מכר יונים מכר שובך מכר דבורים מכר כוורת והיינו טעמא דאין רגילין למכור כל היונים וכל הדבורים בלא השובך והכוורת ואם אמת כדברי הברייתא מאי דשייר במתניתין קתני התם שכן הוא דרך בכל מקום שהמשנה מקצרת וברייתא מפרשת יותר ע"כ. והי' משמע קצת מתוך פירושו ז"ל. דהוה גריס במתניתין אבל מכר זבלו לא מכר אשפתו מכר מימיו לא מכר בורו עיין עליו: מצאתי שהקדים הר"ר יהוסף ז"ל בבא דמכר שובך מכר יונים קודם בבא דמכר כורת מכר דבורים:

הלוקח פירות פי' רשב"ם כגון שאמר לו בניסן מכור לי פירות שנה זו מה שילדו בכל חדש אבל האמהות לא קנה [כו' עי' בתוי"ט]:

מפריח בריכה ראשונה הלוקח מניח לפרוח עם האם שאותן לא מכר ללוקח שכן דרך המוכרין פירות שובך לעכב בריכה ראשונה להיות צוות לאמהות להתקיים השובך פן יברחו האמהות והוא שובכו לא מכר הלכך מסתמא גם בריכה ראשונה של שנה זו עיכב עם השובך דזהו קיום השובך ע"כ. ואיתה למתניתין ברש"י ותוס' ז"ל בפ"ק דר"ה דף ט"ו. ונראה דגרסי' בריכה בנקודת צירי והכי משמע נמי מפי' רש"י דבשיר השירים שכתב שם ועוד יש לפרש בריכות בחשבון כמו יונים ולשון משנה הוא הלוקח יוני שובך מפריח בריכה ראשונה ע"כ. וראיתי שכתב הר"ר יהוסף ז"ל ס"א בורך ראשונה. ובגמרא מפרש מכח קושיא דברייתא דתני ר' חייא מפריח בריכה ראשונה ושני' ותריץ רב כהנא דברייתא פירושא דמתניתין דהא דקתני במתניתין בריכה ראשונה היינו לאמה אבל ה"ה דבבתה יניח בריכה ראשונה שלה שהיא שניי' לאמה כדתני ר' חייא דגם פירות הראשונים דההיא בריכה ראשונה צריך לשייר למוכר להיות צוות להך בריכה ראשונה פן תברח בריכה ראשונה דהא ברתא אאמה לא מצטוותא אלא עם ברתא דילה מצטוותא שרחמי האב על הבן ואם לא תשאיר גם הבת תברח הבת דהיינו בריכה ראשונה ומכיון שתברח היא תברח גם אמה ונמצא מפסיד שובכו מכל וכל אבל כיון שיש שלש חבורות זוג ראשון ובתה ובת בתה תו לא ערקי אפילו בני בריכה ראשונה דמצטוותי אאמם ואאם אמם ואין צריך להניח להם בנים לאיצטוותי בהדייהו דהא הוו להו חבורות טובא ולא ערקי כן פי' רשב"ם ז"ל. והריטב"א ז"ל כתב שהנכון כמו שפירשו תוס' ז"ל דראשונה ושניי' לאו דוקא דה"ה מבני בנים עד סוף כל העולם מכל ולדות יניח הראשון שבהם והיינו דפירש תנא דברייתא ראשונה ושני' אלא שלא הי' יכול להאריך ושלישית ורביעית שהרי אין לדבר קצבה ע"כ. פירות כוורת נוטל וכו' כך צ"ל:

נוטל שלשה נחילין שלש חבורות הנולדות ראשונה בשלשה פעמים מתשעה ימים או עשרה ימים זה אחר זה שכן דרך הכוורת בתחלת ימות הקיץ יוצא מן הכוורת נחיל של דבורים ילדות שילדו האמהות ויושבין על ענף אילן ומביא כוורת חדשה ומכניסן לתוכה רשב"ם ז"ל:

ומסרס לשון דלוג כמו קראה סרוסין במסכת מגלה וכמו שפירש כבר רעז"ל ואיכא נמי בגמרא מאן דמפרש לשון סרוס ממש ובמה מסרסן בחרדל שמתוך שמאכיל חרדל ופיהן חד ומר חוזרות ואוכלות את דובשנן ומתוך שביעותם הן בטלות מפריי' ורבי' וחוזרות ועושות דבש:

מניח שתי גרופיות. שיעור שני טפחים על הארץ הרמב"ם ז"ל. אבל המגיד משנה בס"פ כ"ז פי' ענפים וכסף משנה פירש שם טפחים שכתב שני אגרופים. ואפשר להוכיח קצת פי' זה מן הברייתא דאיתא בגמרא דת"ר הלוקח אילן מחברו לקוץ מגביה מן הקרקע טפח וקוצץ בתולת שקמה שלשה טפחים סדן השקמה שני טפחים בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה בדקלים ובארזים חופר ומשרש לפי שאין גזען מחליף. וכתוב בנמקי יוסף אמר המחבר יש מי שפירש שני אגרופים והוא יותר נכון הריטב"א ז"ל וכמו שכתבתי בסמוך וצריך זה כדי שלא יחרב שדהו כי לא הי' כונתו של מוכר לכך והא דאשמעי' תנא הך דשובך וכוורת אתי שפיר למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפילו למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ היכא שאין חוזרין בהן ורוצין לקיים המקח צריך התנא לאשמועינן הדין. והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות מכירה פכ"ג שאין זה מוכר דבר שלא בא לעולם לפי שאינו מוכר יונים שיולדו או דבש שיבא לכוורת אלא מכר השובך לפירות והכוורת לדובשא והוי כמי שמוכר אילן לפירות ע"כ. וז"ל רש"י ז"ל פ' מרובה (בבא קמא דף פ"א) גבי עשר תנאים דיהושע דחד מינייהו וקוטמין נטיעות מכל מקום חוץ מגרופיות של זיתים ופי' שם רש"י ז"ל קוטם בד ליטע או להרכיב ולא יקפיד בעל האילן חוץ מגרופיות של זית הקוצץ זיתיו לשרוף מניח שתי גרופיות כדאמרינן בהמוכר את הספינה והן מחליפית ומוציאות בדים ומשם אין לקטם נטיעה מפני שמפסיד את הגרופיות ע"כ. אבל התוספות פירשו שם בשם הערוך גרופיות ענפים כמה דאת אמר יחור לתאנה זמורה לגפנים כך את אמר גרופיות לזיתים ע"כ. וביד פכ"ג דהלכות מכירה סימן ט' עד סוף הפרק וספכ"ז. ובטור חשן המשפט סימן רי"ג וסוף סימן ר"נ וסוף סימן רט"ז: