מלאכת מחשבת חלק ב שכט

ידובקו. ויש מצות אחרות אין להם טעם ואם לא יקיימו אותן או יפעלו הפכם לא יקלקלו עם כל זה סדר המדיני. ואמנם נתנם לנו הי"ת לזכור איזה דבר מדברי האמונה ליטע בלבנו שורש הדת זכרון לבני ישראל שישעבדו לבם למקום או לעשות סייג וגדר והחוקים והמשפטים והגזרות הן הנה בדמותם בצלמם מן הסוג הזה. ואולם המצות הראשונות בקל ישתלו בלבב ההמון כי הדעת מוכרחת שמירתם. לא כן החוקים והמשפטים ידמו לכאורה הבל הבלים אין בהם תבונה. ולכן צריכים שמירה מעולה לימוד והרגל בעשייתם כדי שישוב להם לטבע וגם מאלה לא יניחו ידיהם ושניהם כאחד טובים כאשר פירשנו בפרשת אחרי מות. ראיה לדבר נצטוינו בתורה לבלתי הכות נפש אדם והרוצח יהרג בבית דין ואם פעולת הרציחה רעה בעצמה מדוע נרצח אנחנו הרוצח ונעשה הרע בעיני ה' לכפר על עבירה אחת בעבירה אחרת [ולא] נרצח ההורג בבלי דעת וזה וזה עשו פעולה אחת בעצמה אלא שזה הרג בשוגג וזה בצדיה? אלא לפי שנצטוה לקיבוץ המדיני ונהרוג הרוצח בשנאה בעבור ישמעו וייראו העם ולא יכו איש את אישו. אמנם אשר צוה ה' לעשות פסח זכר ליציאת מצרים ולהקריב קרבנות לפני ה' לבעבור תהיה יראתו על פנינו ולהחזיק האמונה בו אע"פ שלנו לא יאונה כל און לקהל העם ולקיום הקיבוץ אם לא נשמור לעשות הקרבנות והמועדות מ"מ כאשר נתרגל בעבודתם ושמירתם יבואו גם המה לנו לטבע ויתראה לנו בהם יושר ותועלת וייטב לנו. זהו כוונת הפסוקים באמרו למעלה ושמרת את חוקיו ואת מצותיו וגו' אשר ייטב לך ולבניך אחריך וגו' כי בין החוקים שאין להם טעם ובין המצות שניתנו להיישיר קיבוץ האנשים יקיימום ושניהם טובים להם ולבניהם לסדר קיבוצם וקהלם שלא יהרגו זה את זה ואיש על מקומו יבוא בשלום. ואולם מה שנוגע אל המצות שיש להם טעם תכף ומיד עשה משה הפעולה על קיומם ולא האריך בדרישה וחקירה ללמד שישמרו לעשותם באשר השכל גוזר עשייתם. על כן הבדיל מיד הערים ערי מקלט לנוס שמה כל רוצח אשר ירצח בבלי דעת לידע ולהודיע כי אלו הם מצות יקבלום בסבר פנים יפות לפי שאין להרוג מי שהרג בבלי דעת אלא מי שהרג במחשבה לקיום הקיבוץ כאשר אמרנו. וזאת היא התורה אשר שם משה לפני בני ישראל כלומר באופן זה נתן התורה ירצה המצות שמגמתם בשכל לפני ישראל בהבדילו הערים ועשה זה ביום הכותו אח האמורי ויירשו את ארצו והתחילו לישב בשלוה ישיבה של הקהל אז טובה להם התורה והמצוה לבל יזיקו זה את זה ויתיישבו באסיפה המדינית באהבה. אמנם להורות להם החוקים והמשפטים אשר נצטוו לקיום האמונה ולזכרון ניסי האל הוצרך משה לעשות פרשה בפני עצמה וללחוש באזניהם הדברים כמו שכתוב אשר אנכי דובר באזניכם דבר שאומות העולם מונין אותם לבל ישמעום וילעגו עליהם. וצוה אותם שילמדום ירצה שינהגו בהם באופן שיהיו טבעים בלבם וגם אותם ישמרו לעשותם כתורה וכמצוה. באמרו שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באזניכם היום ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. כי אולם התורה והמצוה צוה אל בני ישראל בצאתם ממצרים כי הם דברים של טעם יקבלום באהבה וחיבה ורצון אכן לא החוקים והמשפטים שלא הזהיר בהם אלא היום אחר שהתהלכו כבר בדרכי ה' ונהגו להשתעבד לבם למקום וההרגל יביאם לשמור ולעשות:

ד"א וזאת התורה אשר שם משה. כאשר ידע שאיננו עובר את הירדן לבוא שמה לקיים מצות שבארץ אמר מצוה הבאה לידי אקיימנה והבדיל ערי מקלט בעבר הירדן. באופן שזאת התורה לבד אשר שם לפני בני ישראל במעשה והשאר בלימוד [כי] לא הורשה לעבור: