מאירי על יומא צה

דם הקרבן שהיה ראוי לזריקה ונשפך מצואר הבהמה על הרצפה ואספו משם ונתנו בכלי כדי שיזרוק אינו כלום ונפסל הזבח שנאמר מדם הפר מהפר יקבלנו אבל אם כבר קבלו בכלי ונשפך מן הכלי לרצפה ואספו כשר נשפך מקצתו מצואר הבהמה לרצפה ונשאר מקצתו וקבלו כשר ובלבד שיהא דם זה שקבלו בכלי שרת מן הצואר דם הנפש ר"ל דם הקילוח אבל אם היה דם התמצית או דם העור אינו כלום ומ"מ כל שלא נשפך צריך לקבל את כולו שנאמר ואת כל דם הפר ישפך:

חפינת הקטרת וקומץ המנחה עבודה גמורה היא וכל מלאכת מחשבת פגול פוסלת בהם ר"ל שאם חשב בחפינתו או בקמיצתו על מנת להקטירו למחר נתפגל אבל חתיית הגחלים אם חשב בהן הדבר ספק הואיל ואינה עיקר מצוה אלא מכשיר של מצוה וגדולי המחברים פסקו שאף החתייה נפסלת במחשבה ויראה לי סעד לדבריהם ממה שנכללו הגחלים עם הקומץ ליפסל בטבול יום על הדרך שנבאר עכשיו אלא שמ"מ בסוגיא זו נשארה בספק ואינו דומה לפיסולין שבטבול יום שאין הטעם אלא שהכלי מצרפן כמו שנבאר אבל ליפסל במחשבה לא:

באחרון של חגיגה ביארנו שהכלי מצרף כל מה שבתוכו לקדש ליטמא כולו בנגיעת מקצתו אבל לא לתרומה כלומר שאע"פ שאינו הכל אחד אלא חלקים מפורדים כל שנגע טמא או אפי' טבול יום במקצתו נטמא כולו כאלו הכל חלק אחד ודוקא לקדש אבל לתרומה לא ניטמא אלא מקום מגעו והסמוך לו שני והסמוך לחברו שלישי והשאר טהור ומעלה זו אע"פ שכל המעלות מדברי סופרים יש להם רמז מן התורה שנאמר כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת כל מה שבכף הרי הוא ככלי אחד מעתה אפר חטאת או הסלת של מנחות והקטורת והלבונה והגחלים שהיו בכלי אחד ונגע טמא או אפי' טבול יום במקצתם נטמא הכל מדברי סופרים שהרי כל אלו קדושים קדושת הגוף וגחלים אלו בתלמוד המערב שבמס' חגיגה התבאר דוקא בגחלים שחותה ביום הכפורים שנכנס להיכל באותה מחתה עצמה שהוא חותה בה כמו שביארנו בפרק קלפי מ"ד ב' אבל שבכל יום הואיל ואותה שחותה בה אינו מכניסה להיכל אלא שחותה בשל כסף ומכניס בשל זהב לא נטמאו כולן במגע מקצתן וכן פסקוה גדולי המחברים ומ"מ גדולי המגיהים כתבוה אף באותה שבכל יום ומפני שהוזקקו לכלים מתחילה ר"ל קודם שעירה אותם וכן אמרוה שם אף בשירי מנחה הואיל והוצרכו לכלי קודם קמיצה והקומץ והקטורת ומנחת כהנים משהוקדשו בכלי הוכשרו בלינה ובמחשבה: