מאירי על יומא מה

נקימה ונטירה בכל ענינים שבממון אסורה שנאמר לא תקום ולא תטור ואיזו היא נקימה אמר לו השאילני מגלך והלה אומר איני משאילך למחר בא זה שלא רצה להשאיל אצל זה ואמר לו השאילני קרדומך והוא משיב איני משאילך כדרך שלא השאלתני זו היא נקימה ואיזה היא נטירה אמר לו השאילני מגלך אמר לו לאו למחר בא הלה ואמר לו השאילני קרדומך אמר לו הילך ואיני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה וכן בכל דברים שבממון שאין בהם סרך מסירת ממון חבירו למלכות אבל כל שציער את חבירו בגופו הן בהכאה הן בקללה הן באיזה צד של קלון אם האחר מפייסו על זה כראוי לו אף הוא ראוי למחול מלב ומנפש שכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו ואם הלה אינו מפייסו מותר לו בנקימה כל שרואה בה מקום אלא שאם רצה שלא לנקום עליה הוא בעצמו מקומו מושכר לו והוא בכלל העלובים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים שנ' עליהם ואוהביו כצאת השמש בגבורתו כלומר שלא נתמעט אורו לקטרוג הלבנה כמו שהתבאר במסכת חולין ס' ב' ולא עוד אלא שאם רצה למחול מכל וכל ולהעבירה מלבו כל שהוא אדם בינוני תבא עליו ברכה הא מ"מ ת"ח ומלך וכיוצא באלו אע"פ שאינם משתדלים בנקימה מ"מ ראוי להם שלא למחול מכל וכל אלא יהא שמור בלבם לכבוד תורתם ומעלתם ויניחו הענין למי שאינו מקפח שכר בריאה עד שיהא זה נענש עליה על ידי מי שיזדמן וכשיזדמן לא יהא הוא מוחה בדבר ויבין שמאת ד' ומהשגחתו יארע לו כן אחר שלא מחל החכם ולא העביר צערו מלבו שנמצא המקלה מעמידו כל יום ויום בצער וע"ז אמרו כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש כלומר שמערים למצוא מקום למי שבא לקום עליו כדכתיב הוא ישופך ראש אינו ת"ח כלומר אין מדתו כמדת ת"ח שראוי לו ליקר תורתו וע"ז אמרו מפני מה נענש שאול על שמחל על כבודו שנאמר ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויבזוהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש כלומר שלא רצה לנקום מהם ולא היה העונש ממה שלא רצה לנקום מהם אלא מדכתיב בתריה ויעל נחש העמוני וכו' והוא הציל את ישראל מידו ואירעה תשועה גדולה לישראל ע"י ורצו קצת מהם לפגוע בהם כדכתיב מי האומר שאול ימלוך עלינו כלומר שהיו תמהים על מלכותו ומבזים אותו לומר מה יושיענו זה וכו' תנו האנשים ונמיתם והוא מיחה ואמר לא ימות איש היום הזה והיה לו להתבונן שממשפטי יושר השם היה מזדמן בכך:

בגדי כהונה שבלו אינן ראוים לעבודה שמצותם בחדשים ונאים שנאמר לכבוד ולתפארת וכל שבלו או נטשטשו או נקרעו עבודה פסולה בהם וכבר ידעת בארבעה כלים של כהן הדיוט שהם כתנת ומכנסים ואבנט ומגבעת שכולם של פשתן חוץ מן האבנט שהוא מרוקם בצמר וארבעה של כהן גדול ביום הכפורים שהם בגדי לבן כולם של פשתן אפי' האבנט אבל האבנט של כהן גדול בשאר ימות השנה אף הוא כלאים צמר ופשתים כשל הדיוט ושמנה בגדים של כהן גדול בעבודת כל השנה ארבעה מהם הם הם של הדיוט אלא שהכובע בשל הדיוט קרוי מגבעת מפני שהוא כעין כובע ושל כהן גדול קרוי מצנפת מפני שהיא ארוכה והוא צונף בה כעין מה שלופפין מצנפת על המכה והשבר ושאר הארבעה המעיל כולו תכלת וארגמן ותולעת שני ושלשתם צמר ונמצא הכל של צמר שהתכלת הוא צמר בצבע רקיע וארגמן צמר צבוע אדום ותולעת שני צמר הצבוע בתולעת והחושן והאפוד הם בחוטים של זהב מעורבים עם חוטים של תכלת ושל ארגמן ושל שני ושל פשתים והציץ הוא טס של זהב ומאחר שביארנו בכל הבגדים שמאחר שבלו אינם ראויים לעבודה מה היו עושין מהם מבלאי מכנסי הכהנים ההדיוטות והמייניהם היו מפקיעין ועושין מהם פתילות למקדש בשמחת השואבה ואע"פ שהיה צמר באבנט ואין האור עולה בו יפה לענין שמחת השואבה היו הנרות מרובות כל כך שאין קפידא ומכתנותיהם היו עושין פתילות למנורה אבל בגדי כהן גדול טעונין גניזה ובגדי לבן שלו שעבד בהן ביום הכפורים זה אינו עובד בהן לעולם אלא נגנזין לערב במקום שפושטן ואסורין בהנאה:

אין המת מטמא באוהל עד שתצא נפשו ואפילו היה גוסס או שהיה כולו מחותך ומגוייד אפילו נשחטו שני סימנים אינו מטמא עד שימות לגמרי בלא שום פרפור ובלא שום תנועה ומ"מ יש צדדין שהוא מטמא אע"פ שהוא מפרפר והם נשברה מפרקתו ורוב בשר עמה או נקרע כדג מגבו או שהותז ראשו או שנעשה גיסטרא כמו שביארנו בראשון של חולין כ' ב' הא בשאר מיתות אינו מטמא עד שתצא נפשו לגמרי והוא שאמרו כאן באחד שנתקע סכין בלבו והיו מתיראין על טומאת הסכין שהוא מכלי שרת ואמרו עדיין הוא מפרפר ולא נטמאת הסכין ומגוייד פירושו מחותך מלשון גודו אילנא וי"מ מגוייר מענין חיצים שתרגומו גירי:

ירושלים אינה מביאה עגלה ערופה שהרי נאמר בה באדמה אשר ד' אלקיך נותן לך וירושלים לא נתחלקה לשבטים וזו היא אחת מעשרה דברים שנאמרו בירושלים שנתפרשו בב"ק פרק מרובה פ"ב ב' וא"כ זה שאמרו בסוגיא זו על זה שנתקע סכין בלבו בעזרה ועמד ר' צדוק על מעלות האולם ודרש אחינו בית ישראל שמעו הרי הוא אומר כי ימצא חלל וכו' אנו על מי נביא עגלה ערופה על בני העיר או על בני העזרה שמשמען של דברים שאלו נמצא חוץ לעיר בני העיר היו מביאין אותה לא על דרך הדקדוק נאמרה שהרי ירושלים אינה מביאה עגלה ערופה ועוד שהרי כתיב לא נודע מי הכהו ובזו הרי נודע שהרי שניהם היו רצים בכבש המזבח וכשקדם אחד לחבירו וזכה בעבודה נטל סכין ותקע בלבו אלא לא אמרה אלא על דרך ההרחבה להרבות בבכיה: