מאירי על יומא קסו

זה שאנו מתירין לעצמנו לתקן לחולה את האיסור כדי להאכילו היתר לא סוף דבר בשאיסור האכילה חמור מאיסור התיקון אלא אף כשהם שוים שהרי התירו כאן תיקון הפרשה שהיא איסור חכמים כדי שלא להאכילו טבל של סופרים כגון עציץ שאינו נקוב ויש חולקים לומר דוקא כשאיסור האכילה חמור וזו האמורה בטבל של עציץ שאינו נקוב הוא מפני שהטבל כללו מן התורה ואע"פ שזה מדברי סופרים שמא יבאו לטעות על ידו בשל תורה והוא שאמרו בסוגיא זו בשמועת מי שנשכו נחש וגוזזים לו כרישים ואין צריך לעשר [דברי רבי] ראב"ש אומר לא יאכל עד שיעשר ופירשו בה לא אמר רבי אין צריך לעשר אלא במעשר ירק שאם יאכלנו אין לטעות בשל תורה אבל דגן אף בעציץ שאינו נקוב הואיל ויש בו לטעות בשל תורה לא יאכל עד שיעשר אלמא כל שאיסור התיקון והאכילה שוים ואין חשש באיסור אכילתו לבא להקל באיסור תורה מוטב יאכל את האיסור ולא נהא אנו עוברים על תקונו ואין לנו היתר תיקון אלא בשאיסור האכילה חמור מן התיקון או שיש בו חשש לבא לידי איסור חמור ודברים אלו אי אפשר לישבם ולא עוד אלא שעל כרחנו אף בשאסור התיקון חמור מאסור האכילה מוטב לנו לתקנו שאם לא כן היאך שוחטין לחולה במקום שהנבילה מצויה והלא הנבילה אינה לחולה אלא באיסור לאו והשחיטה לשוחט באיסור סקילה אלא כשאמרו מאכילין אותו מן הקל פירושו בקל דידיה שכל לענין חולה שיש בו סכנה חול גמור הוא אלא שאם יש בתיקונים שלנו קלים וחמורים מחזרים אחר הקלים על הדרך שביארנו וזו של רבי אנו מפרשים בה לא אמר רבי אלא בירק שאינו טבול אלא מדברי סופרים אבל מה שהוא טבול מן התורה ודאי טבל חמור שאינו ראוי לא לכהן ולא לישראל ואף זו אינה אלא דחיה בעלמא ואין הלכה כן: