מאירי על יומא קנד

רחיצה שאמרו לא סוף דבר בכל גופו אלא אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו ואם היה מלוכלך בטיט או צואה רוחץ מקום הטינופת כדרכו ואינו חושש ואם היה כל גופו מלוכלך טובל כל גופו ואינו חושש שאין האיסור אלא במתכוין להנאה ותענוג וכן הדין בסיכה אע"פ שאסור לסוך מקצת גופו ככל גופו אם היה חולה אפילו חולי שאין בו סכנה או שיש לו חטטין בראשו סך במקומות הצריכים לכך ואינו חושש ואין אוסרים לו סיכה מחשש שחיקת סמנין שהדברים אמורים בשמנים שאף הבריאים דרכם לסוך בהם שמותר לסוך בהם אף בשבת כמו שהתבאר במקומו:

מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק ואינה חוששת ודבר זה מקצת חכמי צרפת פירשוהו אף בנטלה ידיה שחרית ולא עוד אלא שהם מתירים ליטול את הידים בשחרית משום רוח רעה ששורה על הידים ומביאים ראיה שהרי התירו להדיח ידה כשנותנת פת לתינוק משום שיבתא קל וחומר שאנו מתירין לו מסכנת עצמו והרי אמרו שבת ק"ח ב' יד לעין תקצץ יד לפה תקצץ ומה שהוצרכו להתיר בהדחת ידה פירושו משום שיבתא מועטת שאע"פ שנטל בשחרית מ"מ אחר שהסיח דעתו יש לחוש משום שיבתא מועטת שהיא כדאי להזיק לקטן ולא לגדול ומה שפירשו באוכל מחמת מאכיל שאין המאכיל צריך נטילת ידים פי' במאכיל לגדול שאין שיבתא מועטת מזקת לו ומ"מ יש להקשות בזה ממה שאמרו בפ' כל הבשר ק"ז ב' אבוה דשמואל אשכחיה לשמואל בריה דהוה בכי אמ' ליה אמאי קא בכית אמר ליה דמחיין רבאי אמ' ליה ואמאי מחייך א"ל דאמך לי ספית אומצא לבראי כי לא משית ידך אמר ליה ואת אמאי לא משית ידך אמ' ליה הוא אכיל ואנא משינא אמ' לא מסתייא דלא גמירי אלא דמימחא נמי מחו דהא אוכל מחמת מאכיל אין מאכיל צריך נטילת ידים אלא אוכל והרי אוכל זה קטן היה ואעפ"כ אמרו שאין המאכיל צריך נטילת ידים אלא זו שבכאן בשלא נטלה ידיה שחרית אבל בנטלה שחרית אינה צריכה ליטול בשעה שנותנת פת לתינוק וא"כ למדנו שלא היתה רשאה ליטול שחרית שאם כן תיטול שתי ידיה מצד עצמה אלא ודאי אין התר נטילה משום שיבתא אלא לצריך להאכיל ומה שאמרו יד לעין תיקצץ קללה היא להזהיר על הנקיות ואף לבודק עצמו הם אומרים שלא ליטול ידיו אלא יתפלל כדרך הטמאים שמתפללים או יתנקה בעפר צרורות ואף גדולי המחברים נראה דעתם שאף לבודק עצמו אסור לו ליטול:

ומ"מ רוב גאונים מתירים והדבר נאה להיות תפלת יום הכפורים בטהרה ואף גדולי המפרשים מתירים נטילה אף למי שלא בדק עצמו ולא עוד אלא שמצריכים לה שהרי מצוה היא שמברכין עליה ולא הוצרכו להתיר באשה בהדחת ידה אחת אלא בנותנת פת לתינוק בלילה קודם שחרית שאין עדיין חובת נטילה עליה אלא שהיא צריכה להדחת יד אחת משום שיבתא וכל שמחצי הלילה ואילך יש שם שיבתא אבל בשחרית נוטלת היא מצד עצמה שהנטילה מצוה היא והרי כל טבילת מצוה הותרה כמו שיתבאר ואם בדק עצמו אפילו בשאר שעות היום נוטל אע"פ שאין צריך לתפלה שכל שאינו מתכוין להנאה מותר כל שכן במקום שיש שם נדנוד מצוה כזה שבדק עצמו שבודאי מצוה עליו להיות כל שעה מוכן לתורה ולתפלה וכן שיש שם סרך נקיות וכמו שאמרו כ"ח א' זה [ה]כלל במקדש כל המטיל מים טעון קדוש ידים ורגלים והוא הדין אם ראה קרי ורצה לטבול שמותר אע"פ שאמרו ברכות כ"ב א' בטלוה לטבילותא מ"מ הואיל ואין כוונתו להקר אלא לטהרה ונקיות ושתהא תפלתו עריבה עליו כשהיא בטהרה מותר:

אלא שקשה לי לשטה זו היאך נאמר ששמאי הזקן היה מאכיל את בנו קודם שחרית ואין הדבר נאה לומר שיהא הוא זקוק לכך אלא בבן הכרוך אחריו ושהיה הוא מחנכו אף קודם זמנו ומאכילו אחר שהגיעה שעה הראויה לו אלא שנראה לי שזו שבפרק כל הבשר עדיין נטילת המאכיל לא נתרחקה כל כך שתתחדש שם רוח רעה וזוהמא שבשחרית היה אבל זו שבכאן היה הענין בתינוקות שמתחילין לחנכם אף קודם זמנם ונטילת ידים שבשחרית כבר נתרחקה הרבה ונתחדשה שם רוח רעה וזוהמא אם מתוך שינה אם מתוך היסח הדעת ארוך ומתוך כך הוצרכו להדחת יד אחת או שמא זו שבפרק כל הבשר אף המאכיל קטן היה והולך לבית הספר ואין זוהמא מצויה בו כל כך לחוש בה כבגדול שהוצרכנו להתיר בו הדחת יד אחת ומ"מ רחיצת הפנים אין ספק באיסורה אלא שמי שעיניו נוזלות או איזו ליחה מתקבצת בעיניו הרי היא כמקום טנופת ומותר להעביר היד טופחת עליהם אבל פנים עצמן לא התירו בהם אלא העברת מפה מצוננת כמו שיתבאר:

ובתלמוד המערב אמרו ר' יוסה בריה דר' יהושע בן לוי בתענית צבור מרחיץ ידיו ופניו כדרכו בתשעה באב מרחיץ ידיו ומעבירם על עיניו ביום הכפורים מרחיץ ידיו ומקנחם ומעביר את המפה על פניו:

ההולך להקביל פני אביו או פני רבו או פני מי שהוא גדול ממנו עובר במים עד צוארו ואינו חושש שהרי אין כאן כוונת הנאה ויש בו סרך מצוה ואף רב אצל תלמיד אע"פ שבגמ' נשאר בספק יראה שכל שמתכוין בה למצוה או לצד מוסר שמותר ולא עוד אלא אף במקום שאין שם צד מצוה אחר שהדבר ידוע שאין שם כוונת הנאה ויש חשש פסידא מותר והוא שהתירו לשומרי פירות לעבור במים עד צוארם ומ"מ החזרה אסורה להם שהרי אין כאן פסידא יתר עליו ההולך לדבר מצוה שאף החזרה הותרה לו שאם לא כן נמצאת מכשילו לעתיד לבא שלא יבאו למצוה:

כל שהתרנו לו לעבור במים צריך להזהר שלא להוציא ידו מתחת חפת חלוקו ר"ל מתחת שולי בגדיו עד שיגביה שולי החלוק על זרועותיו שאין זה נראה כמלבוש אלא כמי שנושאה על כתפו וכבר אמרו שבת קמ"ז א' היוצא בטלית מקופלת בשבת חייב חטאת:

כל שהתרנו לעבור במים עד צווארו פירושו שלא לחוש לאיסור ומ"מ לענין שמירת נפש כל שיש בו לחוש לסכנה יזהר בעצמו ולא יהא אדם מוסר עצמו לסכנות וכל מסירה לסכנות אסור ודרך כלל אסרו לעבור בנחל שוטף כל שמימיו ממתניו ולמעלה ובאמת המים מיהא ר"ל שאינם מים שוטפים אף עד צוארו מותר שאין כאן סכנה: