מאירי על יומא קמ

כבר ביארנו בראשון של שבועות ששגגת טומאת מקדש וקדשיו כל שיש בה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלמה בנתיים בשעת המעשה זהו בדין קרבן עולה ויורד האמור עליו בפרשת ויקרא אבל כל שהיתה לו ידיעה [בתחילה ולא] בסוף עד שיביא קרבן שעיר יום הכפרים הנעשה בפנים מכפר ואם לא היתה לו ידיעה בתחלה שנטמא אלא שבסוף נודע לו שכשנכנס למקדש היה טמא והרי אינו בר קרבן הואיל ולא היתה לו ידיעה בתחלה שכל שבשגגת מקדש וקדשיו לידיעה בתחלה ובסוף הוא צריך מה שאין כן בשגגת שאר הכריתות כמו שיתבאר במקומו שעיר יום הכפורים הנעשה בחוץ למוספין מכפר למדת ששניהם שוים לכפר על שגגת טומאת מקדש וקדשיו זה בידיעה בתחלה ולא בסוף וזה בידיעה בסוף ולא בתחלה:

כל הקרבנות צריכים לבא תמימים שנאמר תמים יהיה לרצון וכל המקריב בעל מום עובר בעשה ובלא תעשה הא כל שהוא תמים אפי' היה כחוש שבכחושים לא פסל אלא שמ"מ לכתחלה צריך להביא כל קרבנותיו מן המובחר שהוא מוצא בין של חובה בין של נדבה וזו היא ששנינו מנחות פ"ז א' מביאים עגלים ממואב וזבחים מחברון ועגלות מן השרון וגוזלות מהר המלך ויין מקדוחין וחלוטין וסלת ממכמש ויוחנה ושמן מתקוע וכל שכן שמי שמביאן מעדרו שראוי לו לברור המובחר שבהם וכל שהערים בכך עליו הכתוב אומר ארור נוכל ויש בעדרו זכר וכו' ולדעתי בא הנה נוכל בקמץ קטן במקום נוכל בפתח גדול על דרך בפועל כפיו נוקש רשע כמו נוקש בפתח כלומר ארור הוא מי שהוא בעל יכולת ויש בעדרו זכר ר"ל חשוב וזובח משחת לד':