מאירי על יומא יב

בגמרא שאלו עד שאתה מפרישו מביתו ר"ל וכל בני אדם נכנסי' עמו תפרישהו מטומאת מת כלומר ולא יהא כל אדם נכנס עמו שמא ימות מת עליו פתאום וכן לא יהו אחיו הכהנים נוגעים בו שמא טמאי מתים הם וכמו שאמרו למטה ח' ב' בכהן השורף את הפרה שאין אחיו הכהנים נוגעים בו משום טומאת מתים או שתהא אותה לשכה חלולה מתחתיה טפח מפני קבר התהום ותירץ בה מפני שטומאת מת (דחוי') [הותרה] היא בצבור על הצדדין שיתבארו בסמוך ואפי' היה הוא עצמו טמא מת כל לעניין קרבן צבור כטהור הוא ואע"פ שיש ביוה"כ קרבן שלו הואיל וכל קרבנות היום תלויים בו קרבן צבור הוא קרוי ואף לדעת האומר דחויה אלא שהציץ מרצה ומ"מ צריכה היא לריצוי של ציץ טומאת מת לא שכיחא ואין לחוש בה:

קרבן הצבור שקבוע לו זמן כגון פסח ושל מועדות טומאת מת דחויה בהם ר"ל שכל זמן שרוב הצבור טמאים במת או שהיו הכהנים טמאים במת או שהיו כלי שרת טמאין במת יעשה בטומאה במקום שאי אפשר לעשות בטהרה ומ"מ מחזרין על הטהרה כמה שאפשר אם היו מקצת בית אב של יום טמאים ומקצתם טהורים נעשה בטהורים היו כל בני בית אב של אותו היום טמאים מחזרים על שאר בתי אבות שבאותו משמרה היו כל בני משמרה טמאים מחזרין אחר בני משמרה של שבוע הבאה וכן בכולם ולא סוף דבר בקרבנות ששיריהם בא באכילה שאלו בא בטומאה אף השיריים אין נאכלין אלא נשרפין כמו שיתבאר בסמוך אלא אף אותם שכולם כליל כל שאפשר בטהרה אינו נעשה בטומאה ואם לא נמצאו בכל משמרות שבירושלים כהנים טהורים נעשה בטמאים אלא שמ"מ צריך שיהא הציץ מרצה עליה שהרי לא הותרה לגמרי ליעשות בטומאה במקום שאפשר בטהרה אלא שהיא דחויה במקום שאין יכול ליעשות בטהרה שאין הלכה כדברי האומר היתר היא בצבור אלא כדברי האומר דחויה היא בצבור היה הצבור או כלי שרת או הכהנים טמאים בטומאה אחרת שבגוף כגון זיבה ונדות או בשרץ ונבלה וכיוצא באלו אין מקריבין כלל ואם עשו חללו היה קרבן זה מאותן שאין זמנם קבוע כגון פר העלם דבר של צבור אינו דוחה את הטומאה שאם לא יקרב היום יקרב למחר הא כל שזמנו קבוע טומאה דחויה בו ולא סוף דבר בקרבן צבור אלא אף קרבן יחיד שקבוע לו זמן טומאת מת דחויה בו כמו שיתבאר:

אחר שטומאת מת אינה דחויה אף בקרבנות צבור במקום שאפשר בטהרה בראוי היה להזהר בפרישות כ"ג ביוה"כ שלא יהיו אחיו הכהנים נוגעין בו שמא טמאי מת הם ושלא יהיו בני אדם נכנסין אצלו שמא ימות א' מהם עליו פתאום על הדרך שביארנו למעלה אלא מתוך שטומאת מת לכהן אינה מצויה לא חששו בזה אע"פ שפר ואיל שלו מיהא קרבנות יחיד הם והיה לנו להחמיר בהם יותר מ"מ הואיל וקרבנות היום תלויים בה דינם כקרבנות היום לענין זה כמו שהתבאר ואע"פ שמזין עליו מחשש טומאת מת הזאה אין בה שום טורח:

כל קרבן הקרב בטומאה אינו נאכל אלא מקטירין ממנו הראוי להקטרה והשאר שהי' ראוי לאכילה נשרף כקדשים שנטמאו חוץ מקרבן הפסח שבא בטומאה ונאכל בטומאה הואיל ועיקר הבאתו לאכילה: