מאירי על יומא קיד

נתחלפו לו כוסות ר"ל שאחר שהניח המזרק של דם הפר על הכן ושחט את השעיר והזה מדמו והניחו על כן שני הסיח דעתו וכשבא ליטול את של דם הפר להזות על הפרכת נשתכח לו איזה של פר ואיזה של שעיר ואין לו סימן בריבוי הדם של פר שמא נשפך מאותו של פר וחזר שיעורו כשל שעיר וכן אין לו סימן מצד צבעו כגון שהיה זקן ואין אור עיניו שולט כל כך כיצד הוא עושה נוטל איזה שיזדמן ומזה אחת למעלה ושבע למטה ומפני שלא נודע לנו איזה קדם ואנו צריכים להקדים דם הפר על כל פנים מתוך כך חוזר ונותן [מן השני וחוזר ונותן] מן הראשון אחת למעלה ושבע למטה ונמצא מכל מקום שנתן מדם הפר תחלה ואח"כ מדם השעיר כהלכתו:

נתערבו מקצת הדמים ומקצתם לא נתערבו כגון שנשפך משני המזרקות לשלישי נותן כל המתנות מאותן השנים שנשאר הדם בכל אחד בזה דם הפר ובזה דם השעיר ר"ל שלא נתערבו ומה שנשאר מן הדמים שלא נתערבו בשני הכוסות שופך ליסוד מערבי כמו שביארנו במשנה אבל הדמים שנתערבו הואיל (והוזה) [ולא הוזה] מהם וכן שלא נראו להזאה אחר שנשארו מקצת הדמים שלא נתערבו אינן נעשים שיריים להיותן נשפכות ביסוד אלא דחויים הם ונשפכים לאמה שתחת העזרה היוצאת לנחל קדרון וכן בשאר קרבנות כל קרבן הטעון ארבע מתנות שקבלו בארבע כוסות ונתן מתנה אחת מכל כוס הרי הנשאר בכל אחד מן הכוסות נקרא שיריים ונשפכין ליסוד ואם נתן כל הארבע מתנות מכוס אחד מה שנשאר מאותו כוס קרוי שיריים אבל שאר הכוסות כלם דחויים ונשפכים לאמה שהכוס אינו עושה את חבירו שיריים אלא דחוי והוא הדין לניתנין בשתי מתנות שקבלן בשני כוסות:

הדם שנתקבל בכלי בשעת קילוחו שיריו נשפכין ליסוד על הדרכים שביארנו אבל שיריים שנשארו בצואר הבהמה אינן נשפכין ליסוד כלל אלא לאמה לא נאמר דין שיריים אלא בדם הנפש ומה שאמור כאן בענין מערבין לקרנות כבר ביארנוהו במשנה: