מאירי על יומא קה

כבר ביארנו י"ט ב' שהצדוקים היו מתקנים מבחוץ ומכניסין כלומר שנותנין הקטורת על הגחלים בהיכל ומכניסים המחתה עם העשן לפנים ומדכתיב כי בענן אראה וכו' ולא היו חוששין למה שנאמר ונתן את הקטורת על האש לפני ד' מפני שהיו נדחקים לפרש שאף ההיכל קרוי לפני ד' והפרושים מיחו בהם ופרשו להם שלא נאמר כי בענן וכו' אלא שיתנו לתוכו עשב אחד שהיה מעלה עשן ר"ל גורם להעלותו זקוף כמקל עד שמגיע לשמי קורה ומשם מתפשט קצתו וממשמש בכותלים עד שמתמלא כל הבית עשן וכל שלא נתן מעלה עשן או שחסר אחת מפטומה אחת מאחת עשרה סמנין הנכנסות בה חייב מיתה בידי שמים ואע"פ שלא נתפרשו בתורה אלא ארבעה נטף ושחלת וחלבנה ולבונה אף האחרות כדרך שנשנו בברייתא של פיטום הקטורת בראשון של כריתות ו' ב' ובתלמוד המערב שבמסכתא זו הלכה למשה מסיני הם ושמא תאמר והלא מ"מ הואיל ופסל בקטורת נעשית ביאתו ריקנית ר"ל שלא לצורך ונמצא חייב מיתה מצד אחר שכל הנכנס שלא לצורך חייב מיתה כמו שביארנו מ"ד א' בא ללמד שאם שגג בביאה כגון שלא ידע באיסורה שפטור מן הביאה נתחייב מצד הקטורת או אף בהזיד בשתיהן וכגון שהביא ב' הקטרות ביחד כגון שלא הקטיר שחרית ונאמר בפ' התכלת מ"ט א' שאם לא הקטיר שחרית יקטיר בין הערבים ור"ל שתי פעמים אחת כתקונה ואחת בחסרון אחד מן הסמנין או חסרון מעלה עשן ומעלה עשן זה אין בו שיעור אלא אף בכל שהוא ואין בו חילוק בין עקרו לעלה שלו אלא הכל כשר בו וכן אין בעניינים אלו חלוק בין אהל מועד שבמדבר לשילה ולבית עולמים ולא בין יום הכפורים לשאר ימות השנה אלא הכל בדין אחד למצוה ולעכב לאזהרה ולעונש כך למדו מפי השמועה כי בענן זו אזהרה וכסה ענן הקטרת ולא ימות זה עונש:

נדב ואביהוא נאמר עליהם ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליהן קטרת ויקריבו לפני ד' אש זרה אשר לא צוה אותם וקבלו חכמים ששני דברים עשו אחת שהקריבו הקטורת בחסרון ואחת שנתנו אש על המערכה ולא מתו מפני הקטורת שעדיין לא היה העונש אמור והתורה לא ענשה אא"כ הזהירה וזהו שאמרו יכול יהו שניהם אמורים קודם מיתת בני אהרן ר"ל אזהרה ועונש ת"ל אחרי מות יכול שניהם לאחר מיתתם נאמרו ת"ל כי בענן אראה כלומר שלא נראה עדיין והרי כבר נראה בשמיני למילואים והם קיימים כדכתי' וירא כבוד ד' וכו' ואח"כ ותצא אש וכו' הא כיצד אזהרה נאמרה קודם מיתתם ואף על פי שכתוב בה אחרי מות אין מוקדם ומאוחר ועונש נאמר אחר מיתתם הא למדת שלא נענשו בעון הקטורת אלא בעון הבאתם האש למערכה ולא שטעו בהוראתם שהרי כהוגן דרשו ועשו שהם דרשו ונתנו בני אהרן אש וכו' אע"פ שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט וכמו שדרשו במקום אחר אשר לא צוה אותם אותם הוא דלא צוה הא למשה צוה א"כ למה נענשו על שהורו הלכה בפני רבן ולא נטלו רשות הא למדת שכל המורה הלכה בפני רבו אפי' כיוון יפה בהוראתו חייב מיתה שמוראת רבך כמוראת שמים:

כבר ביארנו במשנה שכשהיה כהן יוצא מבית קדשי הקדשים היה יוצא לו דרך אחוריו לא סוף דבר בכ"ג כשיוצא מבית קדשי הקדשים אלא כל הכהנים כשחוזרים מעבודתם ולוים מדוכנם וישראל ממעמדם ר"ל זקנים שהיו ממונים לעמוד בעזרה על הקרבנות לשם כל ישראל כלם אין מחזירים פניהם מיד דרך הדיוטות אלא מצדדין פניהם לעומת ההיכל ויוצאים ואף התלמיד כשהוא זז מלפני רבו מצדד פניו כנגדו עד שיעלם רבו מעיניו או שימחול רבו על כבודו בכך ואם רבו זז ממנו ואינו רוצה בו שילוהו צריך לעמוד וישהה במקומו בעמידה ובכניעת פנים לרבו עד שיעלם ממנו בסוגיא זו העידו על רבה כשנפטר מרב יוסף שהיה רבו היה הולך לאחוריו עד שיצא מן הבית אע"פ שהיה רבו סגי נהור ולא היה יודע בזה כלום והיו לפעמים רגליו מתנקפות עד שהיתה האסקופא של בית רבו מלוכלכת בדם וכשהודיעו לרב יוסף שכך היה הוא עושה בירכו להיות ראש ישיבה אחריו ונתקיימה בו: