מאירי על יבמות סב

בשני של גיטין י"ז א' ביארנו שחכמים תקנו זמן בגיטין אלא שטעם תקנתו נחלקו בה ר' יוחנן וריש לקיש שלר' יוחנן טעם תקנתו משום בת אחותו ולריש לקיש משום פירי ומפני שהוא סובר שמשנתן עיניו לגרשה אין לו פירות וכתיבת הגט נתינת עין לגרש הוא ובכאן שאלו מפני מה לא תקנו זמן בקדושין בשלמא למאן דאמר משום פירי ארוסה לית לה פירי שאין הבעל אוכל פירות עד שתכנס לחפה דהא פירי משום פירקונה איתקון אלא למאן דאמר משום בת אחותו דהיינו ר' יוחנן שהלכה כמותו למה לא תקנוהו בקדושין גם כן שהרי יש לחוש בהן משום חפוי בת אחותו שאף הוא אומר ששטר הקדושין לא נכתב עד לאחר הזנות ואי משום דאיכא דמקדש בכספא הא עבדא ר"ל בגט חירות שבו דאיכא דקני בכספא שהרי קונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ותקינו ביה זמן דחד דינא אית להו דהא גמרינן לה לה מאשה ואיכא נמי משום פירי דהיינו מעשה ידיו ומציאתו וכן יש בו משום חפוי כגון שנשא בת ישראל ונוח לו לאדון להכשיר את הבנים ופירשו בה משום דלא איפשר דהיכי נעביד נינחייה גבי דידה מחקא ליה נינחייה גבי דידיה שמא ישא בת אחותו ויחפה עליה נינחייה גבי עדים אי דכירי ניתו ונסהדו אי דלא דכירי וליחזו בכתבייהו מפיהם אמר רחמנא ולא מפי כתבם כלומר הואיל ואינם זכורים אף לאחר ראיית הכתב ושמא תאמר לינחייה גבי עדים דאדחזו כתב דידהו רמי אנפשייהו ודכירי וכדאמרינן כותב אדם עדותו כו' ואע"פ שאין זוכרה מעצמו ר"ל הואיל ועל ידי ראיית הכתב הוא זכור התם דממונא הוא לא גזרינן אבל הכא דדיני נפשות הוא גזרינן דילמא סמכי אכתבא ומסהדי ושמא תאמר נינחייה גבי בית דין או ביד שליש טריחא להו מילתא ולא מזדקקו ומטעם זה לא תקנו זמן בקדושין ומכל מקום כל שכתבו בו זמן למדין הימנו אף לדיני נפשות ושאלו אי הכי בגירושין נמי נימא הכי ותירץ גירושין דעיקר הגט להצלה דידה קא אתי שאם תזנה אחר כך תהא פטורה לא מחקה ליה לזמן משום דחיישא דילמא מפקעא הצלתה בהכי קדושין דלחובה קאתו לעשותה ארוסה מכאן ואילך מחקא ליה ויש מפרשים בהצלה דידה פירושים אחרים וכבר ביארנו סתירתם בשני של גיטין י"ח ב' וכן הארכנו בדין מפיהם ולא מפי כתבם בכדי הצורך בשני של כתובות כ' א':

המשנה התשיעית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר שלשה אחים נשואים לשלש נשים נכריות ומת אחד מהם ועשה בה השני מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתיבמות שנאמר ומת אחד מהן יבמה יבא עליה שעליה זיקת יבם אחד לא שעליה זיקת שני יבמין ר' שמעון אומר מיבם לאי זו שירצה וחולץ לשניה אמר הר"ם סבת זה אינו מן אמרו יבמה וכו' עד שיהא אסורא דאורייתא ואמנם היא גזירה מדרבנן אולי יחשוב ששתיהן מבית אחד הן ואילו ייבם להם אחד או חלץ לאחת וייבם שניה יחשוב שזה גם כן מותר בשתי יבמות הבאות מבית אחד ואין הלכה כר"ש:

אמר המאירי שלשה אחים נשואים שלש נשים נכריות ומת אחד מהם ועשה בה השני מאמר ומת והרי שנזדקקו שתיהן לשלישי ואלמלא המאמר היו שתי יבמות משני בתים והיה יכול ליבם שתיהן ואין זיקת שני מעכבתו אדרבה פקעא לה וליכא מידי דכי קיימי תרוויהו ראויה לכל אחת מהן וכשמת האחד יאסר לזה על הדרך שכתבנו למעלה ל"א א' לשיטתנו ואלו היה המאמר קונה קנין גמור נתרוקנה זיקת הראשון ואורעה לזיקת השני והיו שתי יבמות מבית אחד עכשו שהמאמר קונה מקצת ואינו קונה לגמרי מצד מה שקונה נעשו במקצת שתי יבמות מבית אחד ומצד מה שאינו קונה נשארו עדין במקצת שתי יבמות משני בתים ומתוך כך שתיהן חולצות ולא מתיבמות שנאמר יבמה יבא עליה את שאין עליה אלא זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת שני יבמין ושאלו בגמרא ואם זיקת שני יבמין דאוריתא חליצה נמי לא תיבעי אלא קרא אסמכתא בעלמא וזיקת שני יבמין אינה אלא מדרבנן שהמאמר אינו קונה מן התורה ומן הדין מיבם לשתיהן שהרי משני בתים הן אלא דמדתקון רבנן מאמר הדבר דומה כאלו הן מבית אחד ויאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד מתיבמות ובית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים ואם תאמר ליבם אחת ולחלוץ אחת יאמרו בית אחד מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ וכי תימא יאמרו ויאמרו ומאי איסורא איכא שמאחר שייבם את האחת אף כשיאמרו שהן מבית אחד חליצת האחרת אינה כלום אי מיבם ברישא הכי נמי אלא דילמא חליץ ברישא ולפי מה שסוברים שמבית אחד הם כשחלץ אינו ראוי ליבם דמכיון שלא בנה שוב לא יבנה ומתוך כך שתיהן חולצות ואיפטורי חדא בדאידך לא דהא מדאוריתא שני בתים הם אלא שתיהן חולצות ולא תימא הני מילי היכא דאיכא צרה דאיכא למיגזר משום צרה על הדרך שכתבנו אלא אפילו היכא דליכא צרה אלא יבמה אחת שמת בעלה ועשה בה השני מאמר ומת ונזדקקה לשלישי חולצת ואינה מתיבמת והיא הקרויה אשת שני מתים כמו שיתבאר בפרק האשה רבה צ"ו ב':

ר' שמעון אומר מיבם לאי זו שירצה וחולץ לשניה משום דמספקא ליה מאמר אם קונה אם לאו והילכך יבומי לתרויהו לא דילמא קני והוו להו מבית אחד איפטורי חדא בדאידך נמי לא דילמא לא קני והוו להו שני בתים אלא מיבם לאי זו שירצה וחולץ לשני שאם מאמר השני מאמר אשת השני הוא בועל ונפטרה צרתה וחליצה דידה בכדי וגזירה דילמא חליץ והדר מיבם לית ליה ואם מאמר השני אינו כלום אשת ראשון הוא בועל וחליצה האחרת חליצה גמורה היא ואין הלכה כר' שמעון ומפני שהמאמר קונה במקצת ואינה קונה לגמרי:

מכל מקום פירשו בגמרא שאם נתן השני גט למאמרו הותרה לשלישי כשימות השני ולא סוף דבר צרתה אלא אף היא דמאי דעבד הא שקליה ונמצא המאמר כאלו אינו ודוקא שנתן גט בפירוש למאמרו ולא לזיקתו הא אם נתן גט סתמא פסלה לכל האחים ואפילו צרתה כן ואף כשנתן גט למאמרו בפירוש שהותרה אף היא דוקא לשלישי או לשאר אחים אבל לדידיה ודאי אם לא מת אסורה הואיל ועבד בה מעשה וצרתה דקאמר יש מפרשים אשת השני שנעשית לה צרה במאמר זה ואינו כן שזו כל שכן שבנתן גט סתם מותרת אלא פירושו צרתה הבאה עמה מבית בעלה ויש פוסקים בזו כלישנא קמא דגמרא דקאמר בנתן גט למאמרו דהותרה צרתה ולא היא ר"ל צרתה דמבית בעלה כגון ראובן ושמעון ולוי ומת ראובן ועשה שמעון מאמר ונתן גט למאמרו ולא לזיקתו וצרתה ר"ל אשה אחרת של ראובן מותרת ללוי אבל היא עצמה אסורה ללוי דמיחלפא בבעלת גט דעלמא ובגט סתם אסורה אף צרתה ר"ל צרה שהזכרנו אבל צרתה של בית אחר כגון אשה אחרת של שמעון אפילו נתן שמעון גט לזיקתו של אשת ראובן אין אשתו של שמעון נאסרת ללוי שהרי זיקת אשת ראובן אינה אוסרתה בלא מאמר כל שכן בזו שיש גט לזיקתו ומכל מקום עיקר הדברים לפסוק כלישנא בתרא והותרה אף היא כמו שכתבנו תחלה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו: