מאירי על יבמות כג

שתי יבמות המזדקקות מבית אחד אחת גדולה ואחת קטנה הראויה למאן אלא שלא מיאנה בחיי הבעל ומיאנה עכשו ביבם זה אסורה לזה שמיאנה בו גזירה משום בעלת הגט שפוסלת ביבמה מדרבנן אבל צרתה מכל מקום מותרת לו הואיל ואין הממאנת ערוה אצלו ואין גוזרין בה משום צרת בתו ממאנת שאסרנו את הצרה כמו שביארנו בראש הפרק ג' ב' וכן זו שמיאנה אע"פ שאסורה לזה שמיאנה בו מותרת לשאר האחים דקיימא לן מיאנה בזה מותרת לזה וכבר ביארנו דבר זה למעלה:

הממאנת אינה כמגורשת ליאסר היא בקרוביו והוא בקרובותיה אלא הרי היא כמי שלא נתקדשה לו מעולם ואפילו נבעלה ומותרת לכל קרוביו אף לאביו שהרי אינה אלא כמפותת בנו ומכל מקום אם לא מיאנה בבעל אלא שלאחר מיתת הבעל מיאנה ביבם אסורה לאביו הואיל ומכח נשואי הראשון נזקקת לזה עד שמיאנה הרי היא נראית משעת זיקה ככלתו ואיסור זה מדברי סופרים:

צרת אילונית מותרת ולא סוף דבר בשלא הכיר בה שהם קדושי טעות ואין האחרת ראויה ליקרא צרתה אלא אפילו הכיר בה שמאחר שהאילונית אינה ראויה ליבום נפקעה הזיקה ממנו ואין האחרת נקראת צרה ואפילו היתה האילונית ערוה אצל היבם צרתה מותרת שמאחר שאין האילונית ראויה ליבום כלל הרי היא כצרת ערוה שלא במקום מצות יבום שמותרת כמו שהתבאר ואף בתלמוד המערב פ"א ה"ב שנאוה בטעם זה והוא ששאלו שם בתו מן הנשואין שאינה אילונית צרתה אסורה מפני שניתוסף לה אילונית צרתה מותרת אמר ליה אילונית כמי שאינה בעולם הגע עצמך אילו שתי יבמות אחת אילונית ואחת שאינה אילונית ובא היבם וחלץ לה ובא עליה שמא פטר בחברתה כלום הוי אילונית כמי שאינה כלומר הואיל ואין ביאתה או חליצתה פוטרת צרתה אע"פ שאינה ערוה הרי היא כמי שאין עליה זיקה כלל והויא לה אידך כצרת ערוה שלא במקום מצות יבום:

ממה שכתבנו למדת שצרת ממאנת וצרת אילונית וצרת מחזיר גרושתו כלן מותרות ומכל מקום הן עצמן אין דינן שוה שהממאנת ביבם מותרת לאחים וחולצת או מתיבמת ואילונית לא חולצת ולא מתיבמת וגרושה המוחזרת חולצת אבל לא מתיבמת וכן כתבוה גדולי הפוסקים אלא שגדולי המפרשים מתמיהים עליהם בממאנת עצמה למה מצריכין בה חליצה או יבום והלא נעקרו הנשואין במיאוניה ומה שאמרו מיאנה בזה מותרת לזה משום מצות יבום נאמר אלא שהם כנשואין דעלמא ולאביו הוא דאסירא מפני שבשעת זיקה נראית ככלתו אבל מכל מקום היא מותרת ממה נפשך ואם איתה דצריכא חליצה מן האחים היאך הוצרכו לאוסרה לאב מפני שנראית ככלתו ומכל מקום אף הם מחזרים לומר כדבריהם של גדולי הפוסקים שאין אומרים שנעקרו הנשואין במיאוניה שביבם אלא ביבם אחד שכשהוא עוקר זיקתו של זה עוקר הכל אבל בשני יבמים ומיאנה באחד אינה עוקרת כל הזיקה לגמרי ולפיכך צריכה חליצה מן האחר או שתתיבם לו ומה שאמרו מיאנה ביבם אסורה לאביו אפילו ביבם אחד הוא והוא הענין שהוצרכנו לטעם מפני שנראית ככלתו והדברים ברורים:

שלשה אחים נשואין שלש נשים נכריות ומת הראשון ונזדקקה אשתו לשנים הנשארים וקדש השני את היבמה והם הנקראים קדושי מאמר אלא שלא כנסה עדין שהוא הקנין הגמור ביבמה ומת קודם שיכנוס הרי אלו ר"ל שתי נשיו של זה חולצות לשלישי ואין נפטרות אחת בחליצת חברתה מפני שאינן מבית אחד ולא מתיבמות שנאמר יבמה יבא עליה מי שאין עליה אלא זיקת יבם אחד יצתה זו שיש עליה זיקת שני יבמים והיא הקרויה אשת שני מתים שהרי יש כאן זיקת יבום הבא מכח בעל ראשון שלא נפקע עדין שאין מאמר מפקיעה לגמרי וזיקת יבום הבאה מכח בעל האחרון שחידש בה זיקה והאחרת אסורה גם כן ביבום שהיא כצרתה של זו הא אם כנסה ומת הרי היא כאשתו לכל דבר והשלישי מיבם או חולץ לאי זו שירצה וכן אם לא כנסה ולא עשה בה מאמר היו שתי יבמות הבאות משני בתים והיו שתיהן מתיבמות ואיסור זה מדברי סופרים והוא שאמרו זו היא צרת אשת אח שהיה ראוי להתירה מן התורה שהרי מאמר אינו מן התורה אלא שאיסור נפילתה לפני היבם הראשון גרם לה ליאסר ושלא מצינו בכל התורה אלא שהוא מדרבנן: