מאירי על יבמות קמא

אע"פ שביארנו בערל שאינו רשאי לאכול בקרבן הפסח מכל מקום מותר הוא במצה ומרור ויש מפרשים שחייב בהן אחר שהוא ערל מצד האונס וגדולי המחברים כתבו שמותר להאכיל מצה ומרור לגר תושב ושכיר:

בן נכר והוא ישראל שעובד ע"ז אין מאכילין אותו מבשר הפסח והמאכילו עובר בלאו אלא שאינו לוקה אחר שלא עשה הוא מעשה ומכין אותו מכת מרדות ומכל מקום במעשר מותר כך דרשו רבותינו וכל בן נכר לא יאכל בו בו משומדות פוסלת ואינה פוסלת במעשר ויש מפרשים דהוא הדין לתרומה וערל מיהא אסור במעשר כבתרומה שכך למדוה מגזירה שוה דממנו נאמר בפסח ממנו אל תאכלו ממנו נא ונאמר ממנו במעשר לא אכלתי באוני ממנו מה פסח ערל אסור בו אף מעשר ולענין ביאור מה ששאל תלתא ממנו בפסח למה לי והם אל תאכלו ממנו נא ואל תותירו ממנו והנותר ממנו יתבאר ענינם למטה ע"ד א':

ערבי מהול או גבנוני מהול ר"ל אחד מבני קטורה שהם אומות שמקיימין מצות מילה וכן הדין באחד משאר אומות שמל אחד מהם את עצמו אין מילתם כלום ועדין כערלים הם לכל דבר ואסורים לאכול בקרבן הפסח בפירוש אמרו קונם שאיני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות העולם קונם שאיני נהנה למולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי אומות העולם ושמא תאמר שמא לענין נדר הוא ומשום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם והראיה שהרי ערלי ישראל לענין נדר נחשבים כמולים אע"פ שלשאר דברים נידונים כערלים ואם כן אף אנו נאמר באומות העולם שאע"פ שהמולים שבהם נחשבים כערלים לענין נדר לשאר דברים נידונים כמולים תירצו בה דלגבי אומות העולם לא מלשון בני אדם לבד הוא אלא מדכתיב כל הגוים ערלים ואע"פ שמקצת שבהם אינם ערלים כערבי וגבנוני ויש גורסים בה גבעוני מהול ולענין הדין הכל אחד אלא שלענין פירוש ערבי וגבנוני דנקט הוא מפני שהם אומות של בני ישמעאל ובני קטורה שנוהגין במילה:

ערבי מהול זה שפירשנו בו שאסור לאכול בקרבן הפסח יש מפרשים אפילו נתגייר עד שיטיף דם ברית משנתגייר ואין נראה כן דהטפת דם ברית אינה אלא מספק ערלה כבושה וזה הואיל וודאי נימול ועכשו טבל לשם גרות אינו חסר כלום:

גר שמל ולא טבל אע"פ שהוא יתר מערבי מהול שהרי מל לשם יהדות וליכנס בבריתו של אברהם אבינו הואיל ומכל מקום לא נגמר גרותו אף הוא אינו אוכל בקרבן הפסח:

קטן שנולד מהול אין דנין אותו כמהול שהרי צריך להטיף ממנו דם ברית משום ספק ערלה כבושה והילכך מילתו מעכבת את אביו מלאכול ולענין ביאור מיהא צריך לשאול היאך למדוה מתושב ושכיר ומי איכא ספיקא קמי שמיא ואם תאמר דכל נולד מהול ודאי יש בו ערלה כבושה אם כן דלא כהלכתא היא דהא קיימא לן במסכת שבת קל"ה א' דספק ערלה כבושה היא ומכל מקום לענין פסק מעכבתו מספק:

תרומה ניתנת לאכילה ושתיה והסיכה הרי היא כאכילה ושתיה שנאמר כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו ומה ששאלו בסוגיא זו בקטן ערל מהו לסוכו בשמן של תרומה הוא הדין שהשאלה מתפשטת באכילה ושתיה אלא מפני שאין דרך קטן כל כך באכילה ושתיה הוא תופסה בענין סיכה וענין השאלה בקטן שהוא תוך שמנה שלא הגיע זמן מילתו עדיין וזו היא ערלות שלא בזמנה ושאל אם מעכבת אם לאו ואע"פ שהשאלה בערלות דגופיה ר"ל אם מותר לסוכו בשמן של תרומה כך היא מתפשטת אם מילתו מעכבת את האב או האדון לאכול בקרבן הפסח ומאחר שכן כשבא ר' זירא לומר שמעכבת ממה שמצינו במילת זכריו ועבדיו שמעכבת אף בשאינם ראויים באותה שעה למילה ואף בזו כן נדחו דבריו לומר במילת זכריו ועבדיו שאינה מעכבת באכילת הפסח ומכאן פסקו רוב מפרשים שאף בערלות דגופיה אינה מעכבת ומותר לסוכו בשמן של תרומה ומכל מקום גאוני הראשונים כתבו שדברי ר' זירא נדחו לענין שאינן מעכבין את האב או את האדון הא לגופיה לא איפשיט ואסור מספק הא לענין אב ואדון אין ערלות ללא בזמנה מעכבת באכילת הפסח וכן הלכה:

ומכל מקום יש בסוגיא זו קצת דברים בענין זה שאנו צריכים לידיעתם לענין פסק ומתוך כך אנו מפרשים את הסוגיא דרך קצרה והוא שאמר אין לי אלא ר"ל שיעכב באכילת הפסח אלא מילת זכריו בשעת עשיה ר"ל בשעת שחיטת הפסח בארבעה עשר שאין לו לשחוט עד שיהו זכריו מולים שנאמר וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו והוא הדין לשאר בני אדם הא אם היו כל זכריו מולים בשעת עשיה ונולדו לו בנים בין עשיה לזמן אכילה לא נתברר לנו מן התורה שיהו אותם בנים מעכבים אכילתו וכן במילת עבדיו מצינו שמעכבת באכילה כדכתיב וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו הא אם היו לו עבדים ערלים בשעת שחיטת הפסח לא נתברר לנו מן התורה שיהו מעכבים עליו את שחיטתו מנין ליתן את האמור של זה בזה להיות מילת זכריו מעכבת אף האכילה ומילת עבדיו מעכבת אף העשיה תלמוד לומר אז אז לגזירה שוה כתיב הכא אז יקרב לעשותו וכתיב התם אז יאכל בו למדנו שמילת זכרים ועבדים שתיהן שוות לעכב על אב ואדון עשיית הפסח ואכילתו וכן הלכה אלא שלענין ביאור הוא שואל בשלמא עבדים משכחת לה דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשיה וכגון שקנאם בין עשיה לזמן אכילה אלא זכרים היכי משכחינן דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשיה לאו דאיתיליד בין עשיה לזמן אכילה וקאמר דמעכב באכילה אלמא ערלות שלא בזמנה מעכבת אף לאדון וכל שכן לגופיה ואמר ליה רבא ותסברה כלומר דלענין פסח תהא ערלות שלא בזמנה מעכבת לאב ואדון המול לו אמר רחמנא ומדקאמר המול בראוי לימול קאי הא כל שאינו ראוי לא מעכב והוא הדין לגופיה לשיטת רוב הפוסקים ולשיטת גאוני הראשונים לגופיה מיהא לא איפשיטא אלא שמחזר לידע היאך אנו מוצאים בזכר שיהא ראוי לימול בשעת אכילה ולא בשעת עשיה שאם תאמר שהיה שביעי בארבעה עשר ונכנס בשמיני בשעת אכילה הרי אין מילה בלילה ואם יום שמיני הוא בארבעה עשר הרי משחרית שלו היה ראוי לימול והעמידה כגון שהיה שמיני שלו בארבעה עשר והיה חולה ולא נחלץ מחליו בשעת עשיה ונמצא הענין בעשייה כערלות שלא בזמנה שאינה מעכבת וחלצתו חמה ר"ל שנתרפא בין שעת עשייה לזמן אכילה שנמצא בשעת אכילה ראוי לימול ולא מל והקשה והיאך נקרא ערלות בזמנה בכך והרי אמרו חלצתו חמה נותנין לו כל שבעה להברותו ר"ל לחזקו ועד שישלים אותם שבעה אכתי הוה ליה ערלות שלא בזמנה ותירץ שבודאי כך הוא אלא חלצתו חמה דקאמר פירושו שחלצתו חמה ונתנו לו אחר כן שבעה לחזוקו וחל שביעי זה בארבעה עשר ושמא תאמר נימהליה מצפרא ומקצת שביעי ככלו אינו כן ששבעה שלמים בעינן מעת שחלצתו חמה ולא הושלמו בשעת עשייה והושלמו בשעת זמן אכילה כגון שחלצתו בערב ומה שאמרו יום הברותו כיום לידתו אין הענין דמה יום לידה לא בעינן מעת לעת אלא נימול בבקרו של שני אפילו נולד בערב כך ליום הברותו אינו כן אלא עדיף יום הברותו מיום הולדו והכי קאמר יום הברותו כיום הולדו מה הולדו נימול בשמיני ללידה אף הברותו מלין אותו בשמיני להבראה ר"ל אחר שנשלמו שבעה ומעתה כל שהקטן חולה אין ערלותו מעכבת אב ואדון בקרבן הפסח ואפילו נתרפא אינו מעכב עד שיעברו שבעה לרפואתו מעת לעת הא מששלמו שבעה מעכב וכן הלכה: