מאירי על יבמות קלג

המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר אמר הר"ם מאמר ר' יוסי מפני חלקו של עובר שהוא כאשר הניח המת בנים הרבה מאשה בת ישראל והניחה מעוברת הנה לא יאכלו עבדיו בתרומה מפני שהוא בכלל האחין בירושה:

אמר המאירי בת ישראל שנשאת לכהן ומת הבעל ויש לה בנים הימנו שנמצאת היא אוכלת בשביל הבנים ומאחר שהיא אוכלת בשביל בנים אף עבדי מלוג שלה אוכלין אלא שאע"פ שיש לה בנים שהיא ועבדי מלוג שלה אוכלין בשבילם ואין לענין אכילתה ואכילת עבדי מלוג שלה חלוק בין שהיא מעוברת לשאינה מעוברת אחר שיש לה בנים מכל מקום בעבדי צאן ברזל נחלקו אחר שהיא מעוברת ונמצא אף העובר בכלל היורשים והרי עבדי צאן ברזל ברשות היורשים הם ונמצא שיש לעובר חלק בהם שלדעת ר' יוסי אין העבדים אוכלין ר"ל עבדי צאן ברזל שהם ברשות היורשים שהרי יש לעובר חלק בהם ונפסלו מפני חלקו של עובר ומפני שהוא סובר עובר במעי זרה זר הוא והרי יש בהם חלק לזר ומכל מקום חכמים סוברים עובר לית ליה זכייה ולא נפסלו מפני חלקו והלכה כחכמים וזו שאמר אחר כן העובר פוסל ואינו מאכיל לא בענין עבדים היא שנויה אלא מילתא באפי נפשה היא ודברי הכל היא ורוצה לומר שהעובר פוסל אם היא בת כהן לישראל ונתגרשה או נתאלמנה וזרע אין לה שאלמלא העבור היתה חוזרת לתרומת אביה והעובר פוסלה ואם היא בת ישראל לכהן שאלו היו לה בנים היתה אוכלת בשביל הבנים ועכשו אין לה בנים אלא שהיא מעוברת אינה אוכלת בשביל העובר דילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל וכן הלכה ודברי הכל היא ומה שאמר אחר כן דברי ר' יוסי אקמייתא קא מהדר ר"ל כשיש לה בנים ונשארה מעוברת שפסל את העבדים מלאכול בתרומה בשביל חלקו של עובר ואמרו לו חכמים מאחר שהעדת לנו כן בבת ישראל לכהן ר"ל שהעבדים פסולין מאכילת תרומה מפני חלקו של עובר ומטעם עובר במעי זרה זר הוא אף בת כהן לכהן שנשארה מעוברת יפסלו עבדי צאן ברזל מאכילת תרומה מפני חלקו של עובר שאע"פ שאינו במעי זרה מכל מקום חלקו של עובר על כל פנים אי אתה מאכילו אלא מכח העובר והרי אמרו שאינו ילוד אינו מאכיל ומכל מקום ר' יוסי סובר שזה שאמרו שאינו ילוד אינו מאכיל פירושו שאין שם ילוד כלל אבל כשיש שם ילוד לאכול בשבילו אין שאינו ילוד מעכב אחר שאינו זר דיו שלא יאכיל לא שיפסול אלא שהלכה כחכמים ואין לעובר זכיה לפסול את העבדים בכך:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כשם שביארנו לדעת חכמים שהעבדים אוכלים בשביל הבנים הילודים אע"פ שהיא מעוברת כך אם אין לו בנים אוכל בשביל אחים ואין העובר הראוי לירש מעכב ואם אין לו אחים אוכל בשביל כל המשפחה ר"ל בשביל הכהנים הראויים לירש אם לא היה שם עובר שכל שלא נולד העובר זוכה הקרוב בירושה לענין זה שיאכלו העבדים בשבילו אע"פ שהאם אינה אוכלת ואם היה העובר חלל אף הוא פוסלם מתוך חלקו לדעתנו כמו שביארנו בתשיעי של בתרא:

שמא תאמר היאך פסקנו כאן שאין לעובר זכיה והלא בתשיעי של בתרא קמ"א ב' אמרו דבעובר שלו מיהא יש לו זכיה וכמו שאמרו שם אע"פ שהמזכה לעובר לא קנה בעובר שלו קנה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו ואם תאמר דעת אחרת מקנה אותם שאני ומה נאמר לדעת הפוסקים שאף בירושה הבאה מאליה הוא זוכה ושכך היא שיטתנו כמו שביארנו שם יראה לחכמי הדורות שזו אינה אלא כעין תקנה שמן הסתם כך הוא דעתו של מת ואין למדין הימנו לדין תורה כלל והרבה נתבלבלו בה בחדושין וזהו עיקר הדברים:

מעתה בת ישראל שנשאת לכהן כל שהניח בנים הן שנשארה מעוברת הן שלא נשארה מעוברת כלם אוכלין הן היא הן עבדי מלוג הן עבדי צאן ברזל ואפילו לא היו שם בנים זכרים שאף הבת מאכלת ואין אומרין שמא העובר יהא זכר ויהא הכל שלו שמכל מקום עכשו אוכלים בשביל הבת ולכשיולד יאכלו בשבילו לא הניח בנים אע"פ שהיא מעוברת אין אחד מאלו אוכלין כלל: