מאירי על יבמות קו

בעזרת הצור ובישועתו אמן:

הבא על יבמתו וכו' זה הפרק עיקר הכונה בו בעניני החלק הראשון ר"ל הלכות יבום וחליצה ובפרט בעניני הביאה שקונה ביבמה על אי זה צד הוא קונה וקצתו בעניני החלק הרביעי ר"ל איסורי ביאה וקצתו בענין החלק החמישי בענין איסור אכילה בתרומה והוא שמתוך שביאר בביאת יבום שאף העראה קונה בו נתגלגל לומר כן בכל עריות שבתורה ובאיסורי ביאה שבחייבי לאוין ומתוך שנכללו בזה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ושהזכירם בה בפרט נתגלגל לבאר בכהן שנשא איסורי לאוין אם אוכלות בתרומה אם לאו ונתגלגל מזה לבאר איסורי נשואין שבכהן גדול על כהן הדיוט ונתגלגל מתוך דינין אלו לבאר שיש קצת איסור בנשואי האילונית אלא אם כן יש לו אשה ובנים ונמשך מזה לבאר דין מצות פריה ורביה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון לבאר ביאת היבם על אי זה צד קונה ביבמתו ושאף העראה קונה השני שבכל איסורי ביאה גם כן העראה קונה השלישי לבאר באיסורי נשואין שבכהונה אם אוכלין בתרומה אם לאו הרביעי באיסורי נשואין שבכהן גדול בפרט ושאם מת אחיו שחולץ ולא מיבם החמישי בדין מצות פריה ורביה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר החלק הראשון והשני והוא שאמר הבא על יבמתו בין שוגג בין מזיד בין באונס בין ברצון אפילו הוא שוגג והיא מזידה הוא מזיד והיא שוגגת הוא אנוס והיא לא אנוסה היא אנוסה והוא לא אנוס אחד המערה אחד הגומר קנה ולא חלק בין ביאה לביאה אמר הר"ם היבמה אינה צריכה לקדושין מן התורה לפי שאשה הקנו לו מן השמים וקדושי יבמה מדרבנן ולזה מי שבא על יבמתו באי זה פנים קנאה קנין גמור והעראה היא הכנסת עטרה ומעת שנפגשו שני האברים והוא אשר יקראו נשיקה עד הכנסת עטרה כלה אמנם הוא שמוש דרך אברים וגומר הוא הכנסת כל האבר ואמר לא חלק בין ביאה לביאה רוצה בו לא חלק הכתוב בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה והוא אמרו במשכב זכור משכבי אשה אמרו מגיד הכתוב ששני משכבות לאשה:

אמר המאירי הבא על יבמתו בין בשוגג כגון שסבור שהיא אשתו ונמצאת יבמתו בין במזיד כגון שיודע שהיא יבמתו אלא שאינו בועלה לכונת קנין אלא לשם זנות בעלמא או שנתכון לאשת אחיו בחייו ונודע שכבר מת בין באונס ופירשוה בגמרא כגון שהיה מתקשה לאשתו ותקפתו יבמתו ובא עליה בין ברצון היינו במזיד אלא שרגילות הלשון מביאו להזכיר רצון אחר האונס אפילו הוא שוגג והיא מזידה כגון שהוא סבור שהיא אשתו והיא יודעת ומתכונת לזנות בין שהיא שוגגת כגון שלא ידעה שמת בעלה ונתכונה לו ונמצא יבמה והוא מזיד ומכיר בה ומתכון לזנות בין שהוא אנוס על הדרך שביארנו והיא לא אנוסה או שהיא אנוסה והוא לא אנוס כגון שתקף בה וכן הדין אם היו שניהם שוגגין שניהם מזידין שניהם אנוסים:

אחד המערה והוא הכנסת עטרה ואחד הגומר בה את ביאתו בכל אלו קנה ונעשית אשתו לכל דבר ולא חלק בביאה זו בין ביאה לביאה ר"ל בין כדרכה בין שלא כדרכה אלא בשתיהן קנה וכן אף בביאה שלא כדרכה קנאה בהעראה וכדאמרינן בגמרא נ"ד א' ולקחה שלא כדרכה וודאי לביאה גמורה לא איצטריך דהא משכבי אשה כתיב אלא להעראה בשלא כדרכה ומכל מקום יש מפרשים דהעראה לשלא כדרכה לא איצטריך קרא דמדרבי רחמנא העראה כגמר ביאה כל היכא דמהניא גמר ביאה מהניא העראה אלא קרא לשלא כדרכה ממש אתא ואיצטריך לאשמועינן הכי ביבמה דהוה סד"א הואיל ועיקר ביאה לקיום זרע הוא ושלא כדרכה ליכא קיום לא להני קמ"ל:

משנה וכן הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה או פסולות אלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לממזר ולנתין פסל ולא חלק בין ביאה לביאה אמר הר"ם פי' אמרו וכן רוצה בו שכל מי שבא על אחת מכל העריות בין באונס בין ברצון בין בשוגג בין במזיד פסלה מן הכהונה אין חלוק בין בא עליה כדרכה או שלא כדרכה לפי שעשאה זונה ואע"פ שהיא מותרת לבעלה אם היתה אנוסה והיתה אשת ישראל שהעקר אצלנו אונס בישראל מישרא שרי אבל נפסלה מן הכהונה וכן בת ישראל לממזר ולנתין ונעשית זונה וכן אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט נעשית חללה בין באונס בין בשגגה:

אמר המאירי הבא על אחת מכל עריות שבתורה ר"ל חייבי כריתות ומיתות בית דין או הפסולות כגון חייבי לאוין פסלה אף בהעראה לכהונה משום זונה ולא חלק בה גם כן בין ביאה כדרכה לשלא כדרכה והזכיר בחייבי לאוין אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט בת ישראל לנתין ולממזר ובספרים מדוייקים אין גורסין ממזרת ונתינה לישראל דמאי פסל בהו הרי פסולות הן לכהונה מחמת עצמן ויש גורסין כן ומפרשים בה ללקות עליה כהן אף משום זונה וכמו שפירשנו באחרון של קדושין ע"ז ב' שהזונה אצל כהן יש בה איסור מוסיף הואיל ושם זנות פוסל בישראל באשת איש ליאסר על בעלה בזנות וחלוצה לכהן הדיוט מיהא סירכא דלישנא הוא שאין חלוצה אלא מדברי סופרים:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

כבר ידעת שע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים עומדים בפני פקוח נפש ויהרג ואל יעבור ודבר זה פירושו שאם אמרו לו גוים או עשה כך וכך או נהרוג אותך יתיר עצמו ליהרג ולא יעשה אלא שאם עשה פטור מדיני אדם הואיל ואונס ופחד מיתה הביאתהו לכך אלא שבטל מצוה וחלל את השם והדבר ידוע שאם אנסוהו גוים וכפפו קומתו לפני עבודה זרה או הניחו סכין בידו על כרחו והגיעוה באונס להרוג או נתקשה לאשתו והדביקוהו לערוה על כרחו אין זה בכלל חיוב דיני שמים כלל ומה בידו על כך אלא כשחייבוהו בדיני שמים מצד יהרג ואל יעבור הוא שאיימוהו למיתה אם לא יעשה והוא מזמין עצמו לעשות כן מתוך הפחד ואף זו מדיני אדם מיהא פטור שהרי לא עשה אלא מחמת אונס פחד מיתה בין בגלוי עריות בין בשפיכות דמים בין בע"ז אם כן מהו שאמרו כאן אין אונס בערוה מפני שאין קשוי אלא מדעת כלומר וחייב הבועל אף בדיני אדם פירושו שלא הפחידוהו במיתה אלא שהדביקוהו לערוה ואחר שהודבק לה באונס נתקשה לדעת ובעל וזו ודאי חייב בדיני אדם ויש חולקים לומר שאף בראשונה חייב בדיני אדם ואין הדברים נראין ומכל מקום אונס האמור במשנתנו אי אתה מפרשו לא באונס הדבקה ולא באונס פחד מיתה שכל שקשויו לדעת אין ביאתו קרויה ביאת אונס לענין זה ומתוך כך העמדנוה בנתקשה לאשתו על הדרך שביארנו: